דילוג לתוכן הראשי

תגובה ל"תגובה" לספרי 'מה שאלוהים לא יכול' מאת אברהם בערגשטיין ("נמנע הנמנעות", 'הערות וביאורים' שנה לט, ט (אלף קלט), עמ' 85-63)



בגליון האחרון של הבטאון החב"די 'הערות וביאורים' היוצא לאור על ידי ישיבת 'אהלי תורה' בניו-יורק, פירסם אברהם בערגשטיין "תגובה" לספרי 'מה שאלוהים לא יכול', ולפרק 'הנמנעות בתיאולוגיה של חב"ד' בפרט ('מה שאלוהים לא יכול', עמ' 390-363), תחת הכותרת "נמנע הנמנעות" (אברהם בערגשטיין, "נמנע הנמנעות", הערות וביאורים שנה לט, ט (אלף קלט), עמ' 85-63).


"תגובה", במרכאות, על שום מה? על שום שמאמרו של בערגשטיין כולו סובב סביב ספרי, שואב מספרי ומתעמת עם ספרי פיסקה אחר פיסקה, הערת-שוליים אחר הערת-שוליים, ובכל זאת אינו מזכיר את שם ספרי אפילו פעם אחת, ולקוראי המאמר ה'תמימים', תרתי-משמע, נותר רק לתהות מיהו האויב המסתורי שבערגשטיין נאבק בו בלהט כזה. מי הם, לופת 'תמים' כזה את זקנקנו, ומניד בראשו בפליאה; מי יכולים להיות הזדים העלומים "המתעקשים לכפור ב"כל-יכול" ו"נמנע הנמנעות" [...] ששייך שיעמיסו פירושים מעוותות ומסולפות בדברי רבותינו נשיאינו מתוך התעלמות ועד להשמטת משפטים עיקריים בדבריהם כדי להוכיח סברתם" (עמ' 78, הערה 146; העברית האומללה במקור)?! אהה, אללי, אוי וויי איז מיר!


מאחר וההתנהלות החרדית בכגון דא מוכרת לי היטב אין כאן טעם להיעלב, וניגש ישירות לנושא. וזאת למודעי, כי בדבריי דלהלן מראש אין לי כל כוונה לנסות ולשכנע את בערגשטיין עצמו, או את חבריו מן החב"דיים. מכיר אני מכבר בטיבם של אלו; השמיים יתמוטטו, הארץ תימוג, האוקיינוסים יהיו לחרבה, והכוכבים כולם יפסיקו לסבב במסילותיהם, לפני שמישהו מן החב"דיים יודה כי אחד ה'נשיאים' שלהם טעה ולו באיזשהו פרט קטנטן בנושא כלשהו. אינני מדבר כאן אפוא אליהם, אלא אל הקוראים והמתבוננים מן הצד וניגשים אל הנושא ללא משוא-פנים ודעה קדומה.


נתחיל דווקא בזוטות, שלמעשה דווקא אינן כל כך זוטות.


בספרי, עמ' 374 הערה 735, התייחסתי לכך שבספרות חב"ד נהוג לשבש את הביטוי 'נמנעות בחוק הבורא' המצוי בספרות הפילוסופית היהודית של ימי-הביניים, ולכתוב תחתיו 'בחיק הבורא'. על כך כתבתי בספרי שם:


הביטוי "בחיק הבורא" המופיע כאן הוא שיבוש מצוי מאוד בספרות חב"ד של "בחוק הבורא" הרגיל בספרות הפילוסופית היהודית של ימי הביניים. נראה שמקורו באופן הגיית החולם באותם מחוזות ברוסיה כצירה, שהביא לבילבול אנשים שהטרמינולוגיה הפילוסופית היתה זרה להם. גם מחוץ לספרות חב"ד מצוי לפעמים שיבוש משונה זה, ומתוך הטקסטים שהעתקתי לאורך העבודה מצאתי אותו באלו של ר' עזריאל מגירונה, ר' יונתן אייבשיץ, ר' וולף באסקוויץ ור' יוסף שאול נתנזון. בטקסטים הללו, מקור השיבוש אולי בסדר דפוס ממוצא רוסי שהדפסתם נפלה לידיו, בסתם עם-הארץ או בטעות אגב שיטפא.


בערגשטיין מתייחס לדבריי במאמרו, עמ' 66, הערה 101, וכותב בתגובה:


הלשון "חיק הבורא" (לעומת "חוק הבורא") מופיע בספרי גדולי האחרונים – לדוגמא: שו"ת מהרלב"ח (סי' עו): "ואתה בטלת דבריו מטעם שהוא עול בחיק השי"ת". ובתורת העולה לרמ"א ז"ל (ג, מו): "נמנע בחיק הקדוש ברוך הוא". ובסוגיא זו עצמה, ב'שם עולם' להר"י אייבשיץ (ע' 46): "כבר הקדמתי למכ"ת שמה שהוא חסרון בחיק הבורא, לא יהיה קטנות יכולת בחיק הבורא" – ושלשתם באו ממקומות שונות כך שאין הגיון בההצעה שמדובר בטעות שמקורו בשינוי מבטא וכו'.


והרי אני בספרי הזכרתי כבר שהשיבוש מצוי גם בספרים שנדפסו מחוץ למחוזות בהם היו הוגים את החולם כצירה, ומאי קמשמע לן בערגשטיין שחיפש ב'פרוייקט השו"ת' או ב'אוצר החכמה' ומצא מציאה, כי גם ב'תורת העולה' ובשו"ת רלב"ח יש פעם 'בחיק הבורא'? מן הבדיקה במאגרים הממוחשבים עולה כי השיבוש 'בחיק הבורא' מצוי בספרות חב"ד ביחס של עשרה לאחד למקור 'בחוק הבורא', ואילו בספרות התורנית הכללית היחס הוא אחד לאחד, וגם כאן השיבוש נמצא רק בספרי 'אחרונים'.


והנה, בשבת האחרונה פגשתי בבית-הכנסת כאן בהמבורג יע"א את פרופ' זאב הרוי והגיד לי בקיצור, כי 'בחוק הבורא' של הפילוסופים היהודים בימי-הביניים אינו אלא תרגום מן הערבי, 'פי חק'; ובטקסטים בהם ישנו בכתיב חסר 'בחק הבורא' (וזוהי הצורה השלטת בטקסטים מימי-הביניים), גם הסטודנטים הישראלים שלו משתבשים לרוב וקוראים בצירה. אבל לכתוב לכתחילה בכתיב מלא 'בחיק הבורא'? הא ודאי שיבוש גמור הוא!  


כתבתי, כי בהשקפה ראשונה מדובר בזוטות. ובאמת, לכאורה מה אכפת לו לבערגשטיין כל כך אם 'חוק' או 'חיק'? ועוד: לפי דעתו, למה שאת הנמנעות הללו יניח הבורא בחיקו דווקא, ולא יאחז אותן בידו, יתחב אותן בכיסו, אפילו ישא אותן על כתפו – למה דווקא בחיקו?


אך מסתבר, כי באמת אין אלו זוטות כלל. הבה נאמר לו לבערגשטיין בפה מלא, ובקול גדול:


האל שלך, אותו האלוהים, "עצמות – וואס ער איז כל יכול און נמנע הנמנעות – האט זיך כביכול אנגעטאהן אין א גוף גשמי ונראה לעיני בשר. און פלעגט ענטפערן יעדן איינעם פנים אל פנים [...] און מצד דעם עניין פון נמנע הנמנעות איז ניט שייך קיין קושיות כלל" (שיחות בהוצאת ועד להפצת חסידות, חוברת א (ניו יורק תשי"א), ש"פ שמיני מבה"ח אייר ה'שי"ת עמ' 18), אכן הינו בעל חיק, ושם בחיקו הוא מן הסתם שומר היטב את אותו 'נמנע הנמנעות' מופלא שאיפשר לו, אליבא דרבך, להתגשם בגופו של חמיו. אבל ביחס לאלוהי הרמב"ם, האל שאינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף, אכן ניתן לדבר רק על נמנעות 'בחוק הבורא'.


לדברי הטירוף שציטטתי לעיל ממקורם ביידיש, מתייחס בערגשטיין במאמרו, עמ' 83, הערה 167. הוא מזכיר את "מה שנאמר בשיחת ש"פ שמיני מבה"ח אייר ה'שי"ת", מבלי לפרש במה דברים אמורים, שולח את הקוראים לעיין בספר פלוני ובספר פלוני, ומסיים: "ועוד חזון למועד להרחיב הדיבור גם בזה". ולדעתי, בערגשטיין, למען כבוד רבך מוטב כי לא תרחיב בכך לעולם. אף אני אפנה את הקוראים למה שכתבתי בעניין בספרי: "את ה'שיחה' הזו ניתן למצוא כיום רק בספריות. כשהודפס הטקסט מחדש בספרים שהוציאו אנשי חב"ד בשנים שלאחר מכן, צונזר הקטע המקורי, כשהשורה האיומה מושמטת והמשפט נערך מחדש: "און די הכנה צו דעם איז וואס א גוף גשמי ונראה לעיני בשר ענטפערט יעדן איינעם פנים אל פנים..." ('מה שאלוהים לא יכול', עמ' 387).


לאחר שכבר הבנו עם מי יש לנו עסק, נעבור להערות כסדר על מאמרו של בערגשטיין. אין כוונתי כי אתעמק בכל מילה מדבריו, דבר שלא יהא אלא השחתת הזמן; אצטמצם רק להערות שיש בהן כדי להוסיף בחידוד והבהרת עמדתי בספרי "מה שאלוהים לא יכול".


כך פותח בערגשטיין את מאמרו בציטוט מדברי הרשב"א (שו"ת א, ט) כי "כל שהקבלה או הנבואה הנחתו לא תנצחנו החקירה, כי החקירה למטה מן הנבואה", ובהערה מוסיף כי "כנראה חולק הרשב"א על דעת הכוזרי (א, סז) שכתב: "חלילה לאל שתבוא התורה במה שידחה ראיה או מופת" (בערגשטיין, עמ' 63, הערה 91).


מה עניין דברי הרשב"א אצל הכוזרי, בערגשטיין? הכוזרי כתב את  שמוסכם על כל חכמי ישראל עד תחילת המאה הט"ז, כי לא יתכן שהאל יצווה להאמין בדבר-מה מופרך לוגית, דהיינו ממש 'נמנע הנמנעות' שלכם, שהרי החשיבה האנושית מוגבלת בידי הלוגיקה ואדם אינו מסוגל אף לדמיין דבר-מה מופרך לוגית, ואין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו. ואילו הרשב"א אינו מדבר על אמונה באבסורד אלא על סתירות רגילות בין תורה למדע, ובנידון שלו שם, לגבי השאלה אם היקום נצחי, כאשר הרמב"ם אשר נאלץ לדחות את עמדת אריסטו כי העולם קדמון ביקש לשמר את התפיסה האריסטוטלית לפחות לגבי העתיד, ולדעת הרשב"א, מן התורה שבכתב ומן התורה שבעל-פה עולה כי כשם שהיתה ליקום התחלה בזמן, כך יהיה לו סוף. השאלה בדבר נצחיות היקום היא שאלה פיזיקלית טהורה ואינה קשורה כל עיקר ללוגיקה, ואפילו למדענים היום אין עמדה אחידה בנושא.


אולם בערגשטיין אינו חותר סתם כך להציג את הרשב"א, כבר בתחילת מאמרו, כחולק עם הכוזרי; את המוטיבציה שלו לעניין נגלה חיש מהר. מטרתו של בערגשטיין היא להגן על הבדותה המופרכת של החב"דיים לגבי הרשב"א, בדותה עימה התעמתתי רבות בספרי. מאחר ובין כל ההוגים היהודים עד לסוף המאה הט"ז קיים קונצנזוס כי גם האל כפוף ללוגיקה, ומאחר ואנשי חב"ד מתעקשים לטעון להיפך, כי האל הינו 'נמנע הנמנעות', כלשונם, ומאחר ובמאות השנים האחרונות השתררה בעולם החרדי קונוונציה לפיה אסור לחלוק על אלו שהם מכנים 'ראשונים' אלא ניתן לכל היותר לצדד בדברי 'ראשון' אחד כנגד 'ראשון' אחר, נטפלו החב"דיים בצר להם אל הרשב"א והחליטו כי הוא ישמש להם מתלה וקולב לטירוף 'נמנע הנמנעות' שלהם. הרשב"א עצמו לא שש לשתף עימם פעולה בנושא, ובמאה הי"ג, בשנות חיותו בעולם השפל, אף טרח להותיר לדורות תשובה וצוואה מפורשת בה כתב: "ואצלי שני חלקים בנמנע: האחד – ההכרחי וישר מצד עצמו, להיות צלע המרובע גדול מאלכסונו, או מה שהיה שלא היה, והרבה כיוצא בזה, וזה נמנע גמור מצד עצמו לא ישוער בו האפשרות; והשני – לא מצד עצמו אלא מצידנו וממניעת החכמה מצד הנמנע בטבע, שלא מצינו סלע מוציא מים, והים יקרע לשעה וישוב לשעה, ושיעמדו השמש והירח לא יסבבו ולא יזוזו ממקומם, או ישוב השמש לאחורנית, והרבה כיוצא באלו, ותחיית המתים בכללם – ואמנם אין כל זה נמנע אצלנו אלא מצד מיעוט חכמת הנבראים כולם ולאות כוחם לשנות המוטבע בחותם הטבע, אבל בחוק הבורא יתברך אינו נמנע" (שו"ת רשב"א ד, רלד)! אולם החב"דיים אינם מתרגשים. הרשב"א לא רוצה? אז יכריחו אותו, בכוח!


וכך כותב בערגשטיין, לאחר שהוא מביא את האגדה התלמודית על "מקום ארון אינו מן המידה", שלכאורה משמעותה כי האל אכן עשוי לגבור על הלוגיקה:


ואכן מפורש בדברי הרשב"א שהאמין בדברי רז"ל אלו פשוטם כמשמעם, ולא הסיטם לצדדים אחרים. בקשר לפולמוס הפילוסופי' כתב הרשב"א דברים כדרבונות נגד הסבורים שמה שאמרו "מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדין וארון אינו מן המדה, אינו מן האפשר", ועליהם אומר הרשב"א: "יסכר פי דוברי שקר, על מי שתולה ארץ על בלימה". הרי שהאמין בהדברים פשוטם כמשמעם (בערגשטיין, עמ' 66).


על כך עניתי כבר בספרי, כי קצפו של הרשב"א יצא על מי שהשווה בין שני הניסים, נס 'מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדין' ונס 'ארון אינו מן המדה', וכרך אותם יחדיו. לגבי נס 'ארון אינו מן המדה' בודאי מודה גם הרשב"א שאין לפרשו כפשוטו, שהרי מדובר בסתירה לוגית, והרשב"א עצמו מסכים, כזכור, כי "זה נמנע גמור מצד עצמו, לא ישוער בו האפשרות". אולם היה מי שכתב כי בדומה לכך, גם נס 'מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדין' אינו כפשוטו, שהרי הוא עומד בניגוד לחוק הכבידה. אך בניגוד לנס 'ארון אינו מן המדה', בנס מ"ם וסמ"ך שבלוחות אין המדובר בבעייתיות לוגית אלא בבעייתיות פיזיקלית גרידא, שהרי מבחינת המחשבה כשלעצמה ניתן בקלות לדמיין אותיות פורחות באויר ומתגברות על הכבידה. העמדתם של ניסים פיזיקליים על אותה רמה יחד עם ניסים לוגיים, ותיאור שניהם כאחד כבלתי-אפשריים מבחינת האל, היתה מאפיין מובהק של האפיקורסות האריסטוטלית בימי הביניים, ואת הכיוון הזה ביקש הרשב"א להוקיע בחריפות. כהוכחה לפירוש זה יש להצביע על כך, שכאשר הרשב"א מגנה את העמדה שהוא מצטט משם ר' לוי, הוא מתייחס רק לנס מ"ם וסמ"ך שבלוחות, ועובר בשתיקה על נס מקום ארון: "יסכר פי דוברי שקר, ומי התולה ארץ על בלי מה, ועל מה אדניה הטבעו / ושמיים על מה נוסעים ויסעו. תלאות יסובבוהו, המעט ממנו הלאות אנשים כי ילאה גם את השם" (מנחת קנאות פ). כמו כן, כשהחרים רשב"א בברצלונה את "המלעיגים על דברי חכמים", גינה בפרט את דברי ר' לוי על מ"ם וסמ"ך שבלוחות, אך לא הזכיר את דבריו על מקום ארון (מנחת קנאות קא); וראה בספרי, עמ' 190 והערה 417.


בערגשטיין קרא כל זאת בספרי, ואת כל מה שיש לו לענות על כך הוא כותב בסוגריים: "[לגבי השוואת שתי הניסים ("מ"ם וסמ"ך שבלוחות" ו"מקום הארון") ועוד דוגמא ומקור בהלכה בענין זה – ראה בהערה]". ומה בהערה? כלום, חוץ מדברי שטות אלו:


יש להעיר ממכתב הגאון הרגצ'ובי המובא ב'רשימות' כ"ק אדמו"ר זי"ע (חוברת קסב) שהביא שתיהם בחדא מחתא, ומדמה נסים אלו להחידוש שביובל: "יובל קדש לה׳, עצם אפקעתא דמלכא, בבא מציעא ק״ט [...] אין הפקעת היובל חלה אלא אם כן היתה המכירה עולמית, ״לצמיתות״. אם אמנם מכר שדהו למשך תקופת זמן מסויימת, לששים שנה למשל, מכירה זמנית היא, וכך אין השדה חוזרת ביובל. אמנם, הרי בסופו של דבר, כל מכירה, גם המוכר שדהו ׳לנצח׳ כביכול, היא מכירה זמנית במהותה, שכן מאחר וסוף סוף יוצאת השדה ביובל, הרי כאילו נמכרה מלכתחילה רק לתקופת השנים הנשארות עד שנת היובל בלבד; ושוב, אם אין המכירה לצמיתות, איך אפוא יוצאת השדה ביובל, שכן הלוא אמרנו — רק מכירה עולמית נפקעת ביובל, מכירה זמנית אינה נפקעת? וחזר הדין... אלא זהו שאמרו רז"ל שענינו של יובל הוא "אפקעתא דמלכא"; דהיינו, הפקעת היובל – פעולה אלוקית היא, והואיל והקב"ה נושא הפכים, שייך גדר כזה שמחד המכירה היא אמנם לצמיתות, ומאידך יוצאת השדה ביובל (בערגשטיין שם, הערה 104).


נו מילא... להתחיל להתעסק איתו ב'נגלה'? הרי הרמב"ם פותח את דיני יובל בקביעה: "ארץ ישראל המתחלקת לשבטים אינה נמכרת לצמיתות, שנאמר: והארץ לא תימכר לצמיתות; ואם מכר לצמיתות, שניהם עוברין בלא תעשה, ואין מעשיהן מועילין אלא תחזור השדה לבעליה ביובל" (הלכות שמיטה ויובל יא, א). הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות אמנם חולק וכותב "שאין אדם חייב להזכיר בשעת ממכרו ולומר: עד היובל אני מוכר, אבל כל הממכרים נעשים בסתם: שדי מכורה לך, ביתי קנויה לך, והיובל מחזיר המכר לבעליו בין בסתם בין במפרש לעולם, כמו שאמרו: יובל אפקעתא דמלכא היא" (השגות על מניין הלאוין, רכז), אבל עקמימות כזו: המכירה מלכתחילה חייבת להיות לצמיתות דווקא, באופן שלפי הרמב"ם עובר בלאו, ורק אז חל היובל מכוח 'נמנע הנמנעות' – לא שמענו מעולם, מלבד בחידושיהם של אנשי חב"ד. טענתו כי "מאחר וסוף סוף יוצאת השדה ביובל, הרי כאילו נמכרה מלכתחילה רק לתקופת השנים הנשארות עד שנת היובל בלבד" – אף היא אינה אלא דברי הבל; המכירה היא גמורה, ונפקא-מינה כגון אם בתוך הזמן ייבטל היובל אם יווצר מצב שאין כל יושביה עליה, מה שאין כן במוכר לשישים שנה שחוזרת אחר הזמן אפילו ייבטל היובל. אבל ככל שלא ישתנה מצב כל יושביה עליה המוכר בסתם ודאי דעתו שתחזור ביובל, ודין יובל שריר וקיים ללא צורך בפיטפוטי 'נמנע הנמנעות' שלהם.


בערגשטיין אינו מרפה מן הרשב"א, אך בינתיים מנסה לנטרל אויב נוסף:


ואף שכתב אחד מהמקובלים ש"אין זה חסרון בחק אלו-ה ית' לומר ח"ו שאינו יכול ונמנע אצלו כי זה הוא מן הנמנעות והנמנעות אינם חסרון בחקו יתעלה ויתברך כי אינם נופלים בגדר הכח והיכולת .. כי השכל מכחיש זה ואין לו ציור אצל השכל ודבר שלא יצוייר אצל השכל הוא מן הנמנעות"  – נעלם ממנו שכבר השיב על כך הרמ"ק ז"ל: "ח"ו רחמנא ליצלן מהאי דעתא שאין נמנע מצדו – שאם כן יגבר עליו הנמנע" (בערגשטיין, עמ' 69).


מיהו אותו "אחד מהמקובלים"? מאחר ואותו מקובל מרשה לעצמו להביע עמדה שאינה לטעמם של החב"דיים, הרי שמוטב אפילו שלא להזכיר את שמו, ורק בהערה מסכים בערגשטיין לגלות כי המדובר בבעל "שפע טל" (בערגשטיין שם, הערה 111), שאת דבריו ראה כמובן בספרי (עמ' 309-308). בשער "שפע טל" כותב המחבר, ר' שבתי שעפטל הורוויץ, אשר חי בדור שלאחר הרמ"ק, כי "רוב דבריו על אדני פז חכמות קדוש ה' הגאון מהר"ם קורדיווארו", ובגוף הספר הוא מכנה את הרמ"ק "מורי ורבי", אבל בערגשטיין מחוצף זה קובע בהינף קולמוס כי "נעלם ממנו שכבר השיב על כך הרמ"ק"! בספרי הבאתי מדברי עוד מקובל בן הדור ההוא שקבע גם הוא כי האל "לא יתואר ביכול על דברים שהם נמנעים"; זהו ר' אברהם אזולאי בעל "חסד לאברהם", אשר כתב בהקדמת פירושו לזוהר כי "כאשר חפץ בי ה' בא לידי ספר פרדס רימונים להאלוהי כמהר"ר משה קורדווירו זלה"ה, והיה לי למשיב נפש ויעירני כאיש אשר יעור משנתו, וטעמתי כי מתוק האור... ואדור נדר לה' לעלות אל ארץ חמדה, להתענג באור יקר אשר חיבר הרב זלה"ה על ספר הזוהר" (ראה בספרי, עמ' 311-309). מכל תלמידי הרמ"ק "נעלמו" דברי הרמ"ק, ורק חב"די מחוצף שאני מסופק אם קרא במשך כל חייו שני דפים רצופים באחד מספרי הרמ"ק או בשום ספר אחר מלבד ה'דא"ח' שלהם, הוא ה'מומחה' לתורת הרמ"ק ולו המילה האחרונה אשר לעמדת הרמ"ק בבעיית הנמנעות.


בערגשטיין זה מאשים אותי ב"פירושים מעוותות ומסולפות בדברי רבותינו נשיאינו מתוך התעלמות ועד להשמטת משפטים עיקריים בדבריהם כדי להוכיח סברתם" (בערגשטיין, עמ' 78, הערה 146; ראה לעיל) – שזה שקר וכזב, כי לא השמטתי כלום; לעומת זאת, בערגשטיין עצמו מקצץ ומעלים מדברי הרמ"ק כשהדבר נוח לו. ראו גם ראו, כיצד חתך לצרכיו את המשפט שהוא מצטט מ'אילימה' לרמ"ק! הרמ"ק כותב:


ועם היות שהחוקרים אמרו שהנמנע אינו גנאי, ח"ו רחמנא ליצלן מהאי דעתא, שאין נמנע מצידו, שא"כ יגבר עליו הנמנע. אמנם ייגרע כוח הנמנע שאינו נפעל ממנו, שהרי הוא פועל יש מאין, כ"ש יש מיש, אמנם ירד הנמנע שאינו יכול לסבול כוח פעולתו (אילימה א, א, יט).


ובערגשטיין? העתיק רק את הרישא והשמיט את כל המשפט השני, המודגש, והנה יצא לו ש"נעלם" מן ה"שפע טל"... "אילימה" לא נדפס בזמן ה"שפע טל", אבל גם מדברי הרמ"ק ב"פרדס רימונים" יכל ר' שעפטל הורוויץ להסיק כי לדעת הרמ"ק נעדר האל יכולת לגבי הנמנעות, כפי שהארכתי בספרי (עמ' 308-306). וכעת אסביר את כוונת הרמ"ק בקצרה:


בספרות הפילוסופית של ימי הביניים ישנם שני מהלכים עיקריים כדי להסביר, מדוע העובדה שהאל נעדר-יכולת לגבי עניינים מסויימים, אינה חסרון בשלמותו. הסבר אחד, שמספק למשל רב סעדיה, אופייני לפילוסופים ההולכים בשיטת הכלאם: "כי הוא יכול על כל דבר, וזה אשר שאל עליו איננו כלום, כי הוא הבל, וההבל איננו כלום, וכאילו שאלו: היוכל על לא כלום?" (האמונות והדעות ב, יג). כלומר: אנו אומרים שאלוהים יכול לעשות כל דבר, או לפעול כל פעולה; אולם דבר, או פעולה, שאינם אפשריים מבחינה לוגית, אינם בגדר 'דבר' או 'פעולה' כלל. "משולש מרובע", למשל, הינו צירוף הברות, אותיות ומילים, שלכל אחת מהן משמעות כשלעצמה, אך בהצטרפן יחד אין להן שום מובן, וחיבורן כסיפא למשפט שהרישא שלו "אלוהים יכול לברוא", שקול לחיבור לרישא כזו את הסיפא "ברברברברבר". המהלך הזה מאפשר להבין מי שיאמר כי העובדה שאלוהים אינו יכול להתגבר על הלוגיקה אינה חסרון בשלמותו; אך הוא אינו מאפשר להבין את מי שיאמר כי העובדה שאלוהים אינו יכול לקרוע את ים סוף, למשל, אינה חסרון בשלמותו. מפני שאף שקריעת ים סוף מופרכת מבחינה פיזיקלית, היא אינה מופרכת מבחינה לוגית, ואף אחד אינו יכול לטעון שהצירוף "קריעת ים סוף" הוא חסר משמעות כמו הצירוף "משולש מרובע". משולש מרובע אי אפשר אפילו לדמיין, ואילו את הים נקרע לשניים אפשר לדמיין במחשבה בקלות, גם אם מצב כזה הינו מנוגד לחוקי הטבע הידועים לנו.


אבל, ישנו מהלך נוסף המסביר מדוע העובדה שהאל נעדר-יכולת לגבי עניינים מסויימים, אינה חסרון בשלמותו; זהו המהלך שבוחר הרמב"ם, והוא אופייני לפילוסופים ההולכים בשיטת אריסטו. לפי הרמב"ם, "לנמנע טבע קיים קיום עומד, אינו מפעולת פועל, אי אפשר השתנותו כלל, ומפני זה לא יתואר השם ביכולת עליו" (מו"נ ג, טו). כוונת הרמב"ם היא, כי שלילתו של כל מושג מקבלת מובן רק ביחס למושג עצמו: לא גדול מקבל משמעות רק כשמניחים את מושג הגדול, ואז שוללים אותו; לא שחור מקבל מובן רק מתוך ההנחה הקודמת של שחור, וכן הלאה. כך גם באשר ללא יכול, שיש לו מובן רק ביחס ליכול. כך, לתאר מישהו כחסר בגלל שהוא אינו יכול משהו, יתכן רק כשמדובר בדבר-מה שהוא אפשרי כשלעצמו, בדבר-מה שמישהו אחר כן יכול; אבל כשמדובר במשהו מופרך כשלעצמו, משהו שאף אחד בעולם לא יכל מעולם ולא יוכל לעולם להגשימו, אין טעם לגנות מישהו על שאינו יכול אותו, שהרי אין כאן כלל 'יכול' ביחס אליו נוכל לקבוע 'לא יכול'. הרמב"ם מביא לעניין זה משל: "לא כל מי שלא יפעל מה שאין בעצמו שיפעלהו ייקרא לואה, שאנחנו לא נאמר על אחד מבני אדם שהוא חלוש להיותו בלתי מניע אלף כיכר" (מו"נ א, עה, הדרך הה'). ההבדל בין המהלך של הרמב"ם למהלך של רב סעדיה הוא, שהמהלך של הרמב"ם מאפשר באופן תיאורטי לשלול מן האל את כל יכולותיו ולהופכו לאימפוטנט מוחלט, ועדיין לא יהיה בכך חסרון בשלמותו, ובניסוחו של הרמב"ם עצמו: "ואילו ביקש להאריך כנף זבוב או לחסר רגל תולעת, לא היה יכול; אמנם אריסטו יאמר שהוא לא ישתדל בזה, ומן השקר עליו שירצה בחילוף זה, ואין זה ממה שיוסיפהו שלמות, אבל אפשר שיהיה חסרון בקצת הבחינות" (מו"נ ב, כב).


הרמ"ק ודאי מסכים, אם כן, כי אין לאל יכולת לגבי הנמנעות הלוגיות, אולם הוא דוחה את הסברו של הרמב"ם לכך כי ככלל "הנמנע אינו גנאי", ומעדיף את המהלך של רב סעדיה לפיו "ייגרע כוח הנמנע שאינו נפעל ממנו [...] ירד הנמנע, שאינו יכול לסבול כוח פעולתו"; והרוצה להתעמק עוד יעיין בספרי (עמ' 303 ואילך).


לאחר שסיים להתעסק עם ה"שפע טל" חוזר בערגשטיין אל הרשב"א ומנסה לאנס אותו להבלי חב"ד (בערגשטיין, עמ' 76-69); לא אאריך בפיטפוטיו שם, והמעיין יבחר. הו... עכשיו הגענו לעיקר. בערגשטיין מפשיל שרוולים וניגש במרץ למגמתו העיקרית במאמרו – קינוח וטישטוש דבריו השערורייתיים של ר' שלום בער שניאורסון, ה'נשיא' החמישי של חב"ד, אשר, תיתי לי, אני הראשון שהעליתי אותם לתודעה הציבורית, לאחר שהעלו עובש במשך למעלה ממאה שנה ב'ספר המאמרים תרמ"ו-תר"ן'. לא מצא לו רש"ב שם עם מי להתעסק אלא עם ר' יוסף אלבו, בעל 'העיקרים', מענקי עמנו לפני שש מאות שנה, וכתב כי אלבו "לא דק" בדבריו "אשר הנמנעות קיימות גם בחיק הבורא". אולם רש"ב, שהחזיק מהדורה מצונזרת של 'העיקרים', לא ידע כי ההקשר של אלבו שם הוא הגנה על היהדות מול הנצרות, ובדבריו המטורפים למעשה ממקם עצמו רש"ב במקום מצויין, לצידם של המומרים והאינקוויזיטורים בדורו של שמד.    


אין צורך לחזור כאן על מה שנתבאר כבר באריכות בספרי. אעתיק כאן את הרקע שכתבתי שם כדי לתאר את אחת התקופות הקשות בתולדות ישראל – העשור השני של המאה הט"ו, כמה שנים לאחר מותו של הפילוסוף והמנהיג ר' חסדאי קרשקש, שהיה למגינם הפיזי והרוחני של יהודי ספרד אחרי פרעות קנ"א. המשומד יהושע הלורקי הצליח אז להביא את האפיפיור בנדיקטוס השלושה-עשר לכפות על כל קהילות ארגון וקטלוניה ויכוח פומבי מולו בעיר טורטוסה.


בינואר 1413 נפתח הויכוח בעיר טורטוסה, ונמשך קרוב לשנתיים. מכל הויכוחים שבכל הדורות, היה ויכוח טורטוסה הטראומטי ביותר עבור היהודים. על רקע פרעות, פוגרומים והסתה של המטיף הדומיניקני ויסנטי פירר ברחבי הארץ, החלה תנועת התנצרות בקהילות השונות, ויחידים ולאחר מכן קבוצות המירו בטורטוסה עצמה, בטענה "ששמעו את טענותיהם הרופפות של רבניהם, ועל כן הם רוצים להמיר את דתם". פחד ואימה נפלו על המתווכחים היהודים הנותרים, כשגם חלק משלוחי הקהילות לויכוח עברו באמצעו אל הצד השני של המתרס, והשתמדו בו במקום. בפנתיאון ההיסטורי היהודי שרדו דמויותיהם של מנהיגי המשלחת היהודית: ר' אסטרוק הלוי, ר' מתתיה היצהרי ור' יוסף אלבו, שהגנו בציפרניהם על כבודה הנרמס עד עפר של היהדות, ולא הסכימו להשח ראש מול הצוררים ולו במעט. המשורר שלמה בונפיד שנכח שם הנציח את הסצינה באחד משיריו:


אֲהָהּ עֵדֶר אֲשֶׁר רוֹעוֹ נְטָשׁוֹ, וְשָׁם דֹב עִם זְאֵב יִטְרוֹף פְּקִידָיו


וְשַׁאֲלוּ נָא לְחַסְדָאי בַּעֲלוֹתוֹ לְכֵס מָרוֹם, לְמִי נָטַשׁ יְלָדָיו!


נְשִיא דוֹרוֹ בְיוֹם מוֹתוֹ הֱמִיתוֹ, וּמֵת חַסְדָאי וְלֹא מֵתוּ חֲסָדָיו


וְהוּא כָבָה, וְלֹא כָבוּ מְאוֹרֵי סְפָרָיו, שָׁמְרוּ רַגְלֵי חֲסִידָיו


בְּנוֹ לֵוִי וְיִצְהָר, גַם יְהוֹסֵף, לְאוֹת תּוֹרַת אֶמֶת נוֹתְרוּ לְעֵדָיו.


בשנים שלאחר הויכוח העלה ר' יוסף אלבו על הכתב את המחשבות שגיבש בימי הויכוח, והנה הן לפנינו, לא התפלספויות תיאורטיות אלא קרעים מן המציאות המדממת, רינתם וזעקתם של השרידים הנואשים בדורו של שמד, המוסרת לנו כיצד תפסו הם בזמן-אמת את מהותה של היהדות מול הצר הקם עליהם. בקרעי היהדות המפרפרים הללו, בגיצים הבוערים מן ההתלקחות האחרונה של להבת יהדות ספרד, הונצח הרעיון של הנמנעות בחוק האל כמאפיין הראשי והמהותי של היהדות מול הנצרות, באופן שלעולם לא יוכל איש למחוק או לטשטש אותו ('מה שאלוהים לא יכול, עמ' 257).


בעיקרים א, כב, כותב אפוא ר' יוסף אלבו "שהנמנעות שני מינים: אם נמנעות קיימות בעצמם שלא יתואר השם ביכולת על חילופן, כמו שהכל יותר גדול מן החלק, או שקוטר המרובע גדול מצלעו [...] ולזה לא יתכן שתבוא האמונה על זה ועל כיוצא בו, כמו שאי אפשר שתבוא הקבלה להאמין בשיתואר השם בשהוא יכול לברוא אחר דומה לו מכל צד". עבור הקורא היהודי בשנות העשרים של המאה הט"ו בספרד היה מובן מאליו למי מכוונים הדיבורים על "שאי אפשר שתבוא הקבלה להאמין בשיתואר השם בשהוא יכול לברוא אחר דומה לו מכל צד", ובהמשך, בעיקרים ג, כה, מפרט המחבר עצמו את הדברים: "הקשה אלי חכם מחכמי הנוצרים [...]  וקודם שאשיב על דבריו אציע הצעה אחת שאין ספק בה אצל כל בעלי שכל [...] אבל מה שאי אפשר לשכל לצייר מציאותו, כהיות הדבר נמצא ובלתי נמצא יחד בבת אחת, או היות הגשם האחד בשני מקומות מתחלפים בעת אחד, והיות המספר האחד בעצמו זוג ונפרד יחד, כל זה וכיוצא בו ממה שאי אפשר לשכל לצייר מציאותו, אי אפשר שתבוא האמונה בו, ולא יתואר האל ביכולת עליו, כמו שלא יתואר האל בשהוא יכול לברוא אחר כמוהו מכל צד" וכו'. רש"ב, אשר לזכותו ניתן לומר רק כאמור כי בהחזיקו את מהדורת 'העיקרים' המצונזרת אף לא ידע למה הוא תוקע את עצמו, מתחיל בצדקנות כי "האמת אינו כמ"ש בעל העיקרים, כי אם בחיק הבורא נמנעו הנמנעות, ר"ל שאין דבר נמנע בחיק הבורא", ואין דעתו מתקררת עד שהוא מסיים: "ומ"ש לקמן בפרק זה כמו שא"א שתבוא הקבלה וכו' לברוא אחד וכו'. שאלה זו שאל אחד מהמשכילים מכ"ק אאזמו"ר זצוקללה"ה, והשיב לו, והלא באמת ארז"ל ע"פ ויקרא לו אל אלקי ישראל, הקב"ה קרא ליעקב אל, והוא בחי' כתר ות"ת, ועניינם מבואר בחסידות בכ"מ. ומי שיבין היטב ע"ד החסידות אלו ב' המדריגות, יראה ויבין בשכלו היטב איך שבעל העיקרים במחילת כבודו הרמה לא דק בדבריו אלו".    


צריך אמנם לשפשף עיניים פעם ופעמיים כדי להאמין, אבל כן, זה מה שהוא כותב: לא זו בלבד שהאל יכול לברוא לעצמו תאום כמוהו, אלא הוא אפילו כבר עשה זאת... כאמור, לא אאריך לאחר שהדברים כתובים כבר בספרי (עמ' 379-375). ולבערגשטיין עבודה קשה. מה יעשה עם זוועה כזו? הוא מנסה כאן, מנסה שם... לאורך חמשה עמודים מתפתל הוא ב'מהלך' אחד, וכשרואה כי אחרי הכל גם את עצמו לא הצליח לשכנע, הוא מעלה בהערה האחרונה במאמרו "עוד ביאור באופן אחר קצת", ושוב מורח ארבעה פיסקאות ושב לאותה הנקודה... "הצעה" שלישית יש לחב"די אלמוני שהגיב באתר 'מקור ראשון' באינטרנט לסקירה שפורסמה שם על ספרי מאת פרופ' נדב שנרב ("מקור ראשון", מוסף 'שבת', ביום שישי, 28 באפריל 2017, עמ' 19-18). חב"די זה פותח אף הוא בדיבורים גבוהה גבוהה: "אך פתחתי הדף, וחיל ורעדה אחזתני. בעמוד זה עצמו, נכתב ההיפך ממש מכל הדברים שנאמרו כאן בשמו", וכו' וכו'. פרופ' שנרב מנסה בזהירות לתהות על הדברים, והחב"די שוצף: "לא הבנת כלל ועיקר. לא מילה ולא חצי מילה", "חטאת והעוית בצורה חמורה מאד", וכן הלאה; עוד חב"דיים מצטרפים לוויכוח, עד שאחד מהם משיל בכעסו את מסכת אהבת-ישראל המתקתקה ומתפרץ לעבר פרופ' שנרב: "עפרא לפומך", ושנרב המבוהל מזדרז להימלט על נפשו...


אמרי אינשי: אבן שזרק טיפש אחד לבור, לא יוכלו להוציא משם גם מאה חכמים. אף במקרה זה לא יושיעו אפילו מאה פירושים מפולפלים ולא יטשטשו במאום את הרושם מדבריו האיומים של רש"ב. מה גם שבמקרה זה את האבן של הטיפש אני רואה, אך לא את החכמים.


אסיים בכמה הערות על דברי בערגשטיין כסדר.


כותב בערגשטיין:


עיקר הטעם לשלילת הגשמות הוא כי התורה שוללת זאת כפי שיוכיחו הכתובים הנתבארים בתורה שבעל פה ונקבעו בי"ג עיקרים שנתקבלו בכל תפוצות ישראל. ולכן יהי' הביאור ב"מקום הארון אינו מן המדה" מה שיהי'  – אין שום אפשריות שיבואו ח"ו לטעות בהגשמה כל שנצמדים ונאמנים לי"ג עיקרי התורה (בערגשטיין, עמ' 78).


בערגשטיין, רבך לא כך כתב! ולהדיא איתא בדבריו:


מכיוון שהוא ית' נמנע הנמנעות – הרי לא שייך לגביו שום הגבלות ח"ו, כולל גם "הגבלות" אלו שמצד י"ג עיקרי הדת (התוועדויות תשמ"ו ב, עמ' 827).


ועיין בספרי (עמ' 390)...


בערגשטיין, עמ' 68, הערה 106: "וכמו ר' יחיאל מפיסא ב'מנחת קנאות'" וכו'. לקח מספרי, עמ' 299-298, והשיב תשובות של הבל; והמעיין יבחר.


בערגשטיין, עמ' 70: "וכן כתב החכם ר' אברהם בדרשי". לא 'אברהם' אלא 'ידעיה'; שם אביו היה 'אברהם'.


בערגשטיין, עמ' 72, הערה 122: "להעיר שבזמנו של כ"ק אדמו"ר הצ"צ טרם נדפס (או נתפרסם) חלק ד' מתשובות הרשב"א, ויתכן שלא ראה תשובה זו (ח"ד סי' רלד)" וכו'. שקרן! ילמדנו בערגשטיין, מה בין 'נדפס' ל'נתפרסם'? אני כתבתי כעין זה בספרי, עמ' 367, כדי ללמד זכות על סבו של ה'צמח צדק', ר' שניאור זלמן מלאדי בעל ה'תניא', שנפטר בשנת תקע"ג: "את תשובת הרשב"א הנדפסת בקובץ הידוע לנו כחלק ד' משו"ת הרשב"א, סי' רל"ד, התשובה בה מצהיר הרשב"א בפירוש "ואצלי שני חלקים בנמנע", וחוזר על עמדת הבדרשי כעל עמדתו שלו, לא הכיר ר' שניאור זלמן, שכן קובץ זה של תשובות הרשב"א נדפס רק קרוב לסוף ימיו, בשנת תקס"ג, בסאלוניקי הרחוקה, ומסתבר, בתנאי הימים ההם, שלא הגיע לידי ר' שניאור זלמן בשעת הרצאת דבריו". זה נכון לגבי הסב, אך לא לגבי הנכד שנפטר בשנת תרכ"ו, ולא היתה כל סיבה שלא יראה ספר שנדפס כבר בתקס"ג.


בערגשטיין, עמ' 74, הערה 129: "ומה שהרשב"א הגדיר קריעת ים סוף כנס הנמנע בטבע (ולא בשכל), אין בזה שום סתירה כלל להאמור. כי בתורה הובאו כמה פרטים בנס דקריעת ים סוף, והנס שאירע לעיני בשר ברובד המציאות הגשמי – שהים נבקע ("נקרע הים") אינו שולל כלל שבפנימיות היתה הנס בענין נעלה יותר" וכו'. מתייחס למה שכתבתי בספרי:


כפי שראינו, במהלך העימותים הגדולים במאה הי"ג בנושא פילוסופיה ויהדות, עלה נושא קריעת ים סוף פעמים רבות, כשהוא משמש דוגמא למגמה האריסטוטלית-אוורואיסטית לראות בסופו של דבר גם את חוקי הפיזיקה כקבועים נצחיים ובלתי-ניתנים לשינוי בידי האל, בעוד השמרנים מתעקשים להבדיל בין הלוגיקה והמתמטיקה הנצחיות, לפיזיקה הנבראת ונשלטת בידי אלוהים, כמו בקריעת ים סוף. אולם ר' שניאור זלמן, המעוניין לגייס לטובתו את המחנה השמרני מן העבר, מסלף את העניין באמצעות טענה חדשה ומוזרה, לפיה נס קריעת ים סוף היה מנוגד לא רק לפיזיקה אלא גם ללוגיקה, שכן הנס לא היה בשינוי כרונולוגי גרידא במצב הצבירה של החומר, אלא ביצירת מציאות של חומר אחד בשני מצבי צבירה שונים באופן סימולטני, "כי אם הוא ים אינו יבשה וכו', אבל שיהיה ים ויבשה בנושא א' זהו מהנמנע". מפליא, כי הרשב"א בזמנו הדגיש אותה נקודה עצמה מן הצד ההפוך, כשהתייחס להבדל בין נמנע לוגי לנמנע פיזיקלי: "ואצלי שני חלקים בנמנע... והשני, לא מצד עצמו אלא מצידנו וממניעת החכמה מצד הנמנע בטבע, שלא מצינו סלע מוציא מים, והים יקרע לשעה וישוב לשעה". אולם כפי שנראה מיד, אנשי חב"ד אינם מניחים לציטוטים לבלבל אותם, גם כשמדובר בדברי הרשב"א עצמם... (מה שאלוהים לא יכול, עמ' 366-365).


ומה מתרץ בערגשטיין? שבתורה הובא הנס "שאירע לעיני בשר ברובד המציאות הגשמי", וזה "אינו שולל כלל שבפנימיות היתה הנס בענין נעלה יותר"... 'פנימיות' זו איני יודע, ואיני מעוניין לדעת, מה טיבה. בטקסט התנ"כי מדובר על נס פיזיקלי; בא אחד וממציא שהיה שם "בפנימיות" (?) גם נס לוגי, ואני מחוייב להאמין לו...  


בערגשטיין, עמ' 75: "התשובה, לענ"ד, נמצאת בדברי הרה"ג ר' הלל מפאריטש בספר 'פלח הרמון'" וכו'. אני מצאתי ראשון את דברי ר' הלל, וכתבתי עליהם בספרי: "התייחסות זו הינה הבלחה יחידה ובודדת מכל ספרות חב"ד של כנות בנושא, וגם ממנה קיימת בדורות חב"ד שלאחר מכן התעלמות מוחלטת [...] ר' הלל מפאריטש ידע אפוא את האמת. הרשב"א הדמיוני סביבו נשפך כה הרבה מלל בשלושה דורות חב"דיים, לא היה ולא נברא, ואפילו משל לא היה. אדרבה, ידע ר' הלל, מדברי הרשב"א נראה שהוא דווקא מסכים לעמדה הפילוסופית בעניין" וכו' ('מה שאלוהים לא יכול', עמ' 374-373).


בערגשטיין, עמ' 76: "באותה מדה שלגבי דברי הרמב"ם בספרו "מורה נבוכים" נאמר ש"דברים אלו כתב הרמב"ם כדי להניח את דעתם של "הנבוכים", שעדיין אינם ראויים לקלוט ולהבין את אמיתות הענין בטהרתו", "כדי שקושיותיהם לא יפריעו ויבלבלו אותם מלימוד התורה, ובמשך הזמן יגיעו להבנת אמיתית הענין"  – הנה כך נאמר גם לגבי דברי הרשב"א בתשובה זו" וכו'; ולמה שכתב על 'מורה הנבוכים' להרמב"ם מציין בהערה לדברי רבו (תורת מנחם תשמ"ג (ג, ע' 1571).


התירוצים כי הרמב"ם כתב "כדי להניח את דעתם של "הנבוכים", שעדיין אינם ראויים לקלוט ולהבין את אמיתות הענין" וכו', הם פיטפוטים חרדיים ישנים. מכיוון שהרמב"ם אינו בחיים ואין מי שיכחיש אותם, בכל מקום שהטקסט הכתוב של הרמב"ם אינו מתאים להם הם טוענים שהרמב"ם לא באמת התכווין למה שכתב, וכך תופרים להם רמב"ם דמיוני שיתאים לאמונותיהם העכשוויות. בנקודה זו יש אמנם לציין למען ההגינות, כי בכך חוטאים לא רק החרדים להך גיסא אלא גם האפיקורסים לאידך גיסא; באקדמיה נחשב אופנתי להיפך, לתאר את הרמב"ם כאריסטוטלי מוחלט וכופר בסתר בתורה מן השמיים במובנה המסורתי, וכל אמירה אורתודוקסית של הרמב"ם פוטרים בסגנון שכבר התחיל בו ר' משה הנרבוני במאה הי"ג: "בזה הטעה הרב ז"ל; לא שנחשוב שטעה, גם לא כיוון להטעות, אבל כוונתו באלה המאמרות ההתראות והראות הספקות כדי שיתירם המשכיל" (פירוש למו"נ ב, יט). מכיוון שדברים כאלו אין להם סוף לשני הכיוונים, הדרך הראויה לדעתי היא זו של פרופ' יצחק טברסקי ודומיו, ולפיה מקבלים את דברי הרמב"ם בכל מקום כמשמעם ומניחים כי הרמב"ם האמין והתכווין ברצינות לכל מה שכתב. ל'סיבה החמישית' ו'הסיבה השביעית' שבהקדמת מורה הנבוכים אין להיזקק לטעמי אלא בלית-ברירה, וגם כשמזדקקים להן יש לזכור כי כל פירוש המסתמך על כך שהרמב"ם כתב דבר-מה ולא התכווין לו באמת, לעולם לא יהיה יותר מספקולציה.


בערגשטיין, עמ' 79: "היסוד האמור שייך גם לקביעת יסודות בעניני קבלה, שההלכה נקבעת במיוחד על ידי אלה אשר בידם מסורה של ההבנה האמיתית בדברי הזוהר והאריז"ל [...] ודוגמא לדבר מענין מחלוקת המקובלים לגבי הצמצום, שההלכה בזה נקבעה דוקא (על ידי ו)לפי אלה שבידם מסורה אמיתית בפירוש הדברים".


ככה, בערגשטיין?! ומנין לי שה'מסורה', ה'מסורה' ה'אמיתית', אצלכם היא דווקא?


לפני כמה שנים, כאשר עסקתי בנושא השיעורים, מצאתי פנינה נפלאה דווקא מאת אחד משלכם, ענק, רבי אברהם חיים נאה, זכרונו לברכה, אשר לפני כשבעים שנה ניהל בנושא פולמוס מר ועוקצני נגד קנייבסקי הזקן, ה'מרן' של הליטאים מבני-ברק. פלאי-פלאים, כותב שם רבי אברהם חיים נאה בלעג: "והוא מכריע מי מהאחרונים ז"ל הם רשכבה"ג, ומי לא"! ומציין בהערה לדברי קנייבסקי איפשהו ב'שיעורין דאורייתא' (שיעורי ציון, ירושלים תש"ט, עמ' ג). לקנייבסקי וועדה לקבוע "מי מהאחרונים ז"ל הם רשכבה"ג ומי לא", ואצלכם וועדה לקבוע למי "מסורה של ההבנה האמיתית בדברי הזוהר והאריז"ל"... זה נבלה וזה טריפה, תועבת ה' גם שניהם.


בערגשטיין, עמ' 79-78, הערה 146:


ומכאן תשובה להטעות שאפשר להיווצר אצל המתעקשים לכפור ב"כל-יכול" ו"נמנע הנמנעות", שכאילו המאמינים בהקב"ה כ"כל-יכול" ו"נמנע הנמנעות" שייכים לכת המגשימים ח"ו [...] דוגמא לכך: בלקו"ש (טו, ע' 85 בלה"ק) דן כ"ק אדמו"ר זי"ע בזו השאלה: "בתחילת הלימוד של 'בן חמש למקרא' מלמדים אותו את הפסוקים המדברים על הקדוש ברוך הוא בביטויים כגון 'היד הגדולה' 'היד החזקה', כפשוטם. ככל שיסבירו ויפשיטו לילד את הכוונה בביטויים אלו, עדיין יתאר לעצמו שמדובר ביד גשמית, אלא שהיא גדולה וחזקה הרבה יותר מהיד שהוא רואה אצל מלמדו, למשל." ועל כך שואל רבינו: "לכאורה זוהי סתירה לעיקרי האמונה שאין לו גוף ולא דמות גוף וכיצד דורשת התורה שילמדו ילד או קטן בידיעה פסוקים וביטויים שמוכרחים ללמדם כפשוטם?" והולך ומסביר בטוב טעם איך שהידיעה המצומצמת של הילד והבנתו יש בו גרעין האמת שהקב"ה מופשט מגשמיות – עיי"ש. על רקע זה מעיר רבינו (הערה 33) שאין הילד – בגלל הבנתו השגוי' בהקב"ה – בגדר "מין" כיון ש"זהו במי שיודע ומבין למעלה מזה כו', משא"כ בתינוק". וממשיך רבינו, שכמו שאין הילד נכנס בגדר "מין" בגלל הבנה מוטעית כזו, כך אלו שסברו – מתוך עיונם במקראות ואגדות – שהקב"ה הוא בעל גוף ח"ו, אינם בגדר מין, כי לא ידעו ולא הבינו (כטענת הראב"ד*). וממשיך רבינו בהסבר סברת המגשימים (שאף שהגשמה הוא נגד עיקרי האמונה, הרי), שמכיון שהקב"ה הוא כל יכול ונמנע הנמנעות טעו בעיונם כנ"ל וסברו שהוא בעל גוף. כוונת רבינו ברורה: הטעם שאין הילד "מין" ח"ו הוא מכיון שאינו מסוגל להבין בשכלו ולתפוס ענינים מופשטים כמציאותו של הקב"ה המופשטת מכל גשם, ולכן פשוט שאין להגדירו כ"מין" בגלל הגבלה טבעית זו. ועד"ז אלו שטעו ושגו בעיונם בתורה ובאגדה [...].


כל דבריו אלו מכוונים כנגד מה שכתבתי בספרי:


פעם אחרת, נטפל ר' מנחם מנדל להשגת הראב"ד הידועה על דברי הרמב"ם בהלכות תשובה, הקובע כי מגשים האל הוא מכלל המינים, ואין לו חלק לעולם הבא. הראב"ד משתולל מכעס: "ולמה קרא לזה 'מין'?! וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה, לפי מה שראו במקראות ויותר ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות". ה'כסף משנה' מזדעזע: "ויש לתמוה על פה קדוש, איך יקרא לאומרים שהוא גוף ובעל תמונה גדולים וטובים ממנו?" והנה, לר' מנחם מנדל יש "תירוץ": "י"ל דדברי הראב"ד... היינו דאף שהוא מצד עצמו אינו גוף ובעל תמונה, אפשר שיתלבש בגוף וכו' כיוון שהוא כל יכול ונמנע הנמנעות". אפשר לקבוע בוודאות, כי דברים אלו הינם חסרי תקדים בכל ספרות ישראל, וכמותם נשמעו בעבר רק מפי המסיונרים הנוצרים, כפי שהעיד ר' יהודה אריה מודנה: "וכאשר נכחיש זאת ההאמנה, ר"ל שלא נאמין שהאל הגדול הגבור והנורא יעשה עצמו אנוש... ישאלונו משפטי צדק ויאמרו: התאמינו שהוא ית' היה יכול לעשות זאת, או לא? אם נשיב – היה יכול, יאמרו: למה יקשה עליכם א"כ להאמין שעשאו? ואם נשיב – לא היה יכול, עלינו ישאגו ככפירים כולם ובקולם, באומרם: כופרים אתם ביכולת האל ית'!..." (מה שאלוהים לא יכול, עמ' 386-385).


ראשית, בפה מלא ובתענוג עצום אני מודה שאני אכן מן 'המתעקשים לכפור' בשטות 'נמנע הנמנעות', וכל הכופר בעבודה-זרה נקרא יהודי (מגילה יג, א)!


לגופם של דברים, לא הועיל כלום בהתנצלותו בעד רבו, שכן ר' מנחם מנדל מרחיק כאן הרבה מעבר לעמדתו של הראב"ד. הראב"ד מודה כי העמדה שהאל הינו בעל-גוף הינה עמדה מופרכת ופסולה מכל וכל, ואין לה שום הצדקה בעולם; הראב"ד אינו מנסה כלל להגן על העמדה השפלה הזו לכשעצמה אלא רק על הטועים המחזיקים בה, וטוען כי אין לדונם בחומרה שכזו, שכן הם נכשלו בכך "לפי מה שראו במקראות, ויותר ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות". גם לסנגוריה זו התנגד הרמב"ם בחריפות, ואף ענה לראב"ד בפירוש (מבלי להזכיר את שמו) במורה-הנבוכים: "ואם יעלה על דעתך שמאמין ההגשמה יש לו התנצלות בעבור שגדל עליה, או לסכלותו וקוצר השגתו – כן ראוי שתאמין בעובדי עבודה-זרה, שהוא לא יעבוד אלא לסכלות, או מפני שגדל על זה מנהג אבותיו בידיו! ואם תאמר שפשטי הכתובים ישליכום בזה הספק – כן תדע שעובד עבודה-זרה אמנם הביאוהו לעבודתה דמיונים וציורים חסרים! אין התנצלות אם כן למי שלא יקבל מן המאמתים המעיינים, אם יהיה מקצר מן העיון" (מו"נ א, לו). ואפילו בעולם הישיבות הליטאי, מקום שטחי, רדוד וילדותי לגמרי בכל הנוגע לפילוסופיה ותיאולוגיה, יודעים לחזור על מה שענה הגאון ר' חיים מבריסק לראב"ד, כי "א נעבעך אפיקורס איז אויך אן אפיקורס".  


אבל רבך, בערגשטיין, מרחיק הרבה מעבר לדברי הראב"ד. הוא אינו עוסק בסנגוריה על האנשים המחזיקים בעמדה האומללה כי האל הינו בעל-גוף, אלא מגלה הבנה לעמדה זו עצמה, ומראה לה פנים שוחקות בטענה כי אף "שהוא מצד עצמו אינו גוף ובעל תמונה, אפשר שיתלבש בגוף וכו' כיוון שהוא כל יכול ונמנע הנמנעות". העובדה שלמעשה הוא מקבל, לדבריך, את עמדת הרמב"ם כי הבורא אינו בעל-גוף (או משום-מה לא בחר להתלבש בגוף), אינה משנה כאן דבר, ובניסוח שמוסר ר' יהודה אריה מודנה, כפי שהבאתי: "אם נשיב – היה יכול, יאמרו: למה יקשה עליכם א"כ להאמין שעשאו?", או כפי שהסברתי זאת אני בספרי באמצעות הבדיחה הישנה על הגברת אשר למה היא מוכנה כבר ברור, ונותרה רק השאלה לגבי המחיר. יתר על כן: כאשר מחברים את דברי רבך אלו עם דבריו במקום אחר על כי "עצמות – וואס ער איז כל יכול און נמנע הנמנעות – האט זיך כביכול אנגעטאהן אין א גוף גשמי ונראה לעיני בשר", כאמור, הרי מתגבר מאד החשד כי למרות הצהרותיו, למעשה הוא דווקא מזדהה לגמרי עם עמדתם של אותם 'גדולים וטובים ממנו' שהביא הראב"ד.


הבאת, בערגשטיין, מדברי רבך, "שאין הילד – בגלל הבנתו השגוי' בהקב"ה – בגדר "מין" כיון ש"זהו במי שיודע ומבין למעלה מזה כו', משא"כ בתינוק"". והרי שוב, הרמב"ם חושב להיפך!


אמנם הרחקת ההגשמה והסרת הדימוי וההפעלויות מהשם הוא עניין שראוי לבארו לכל אדם כפי מה שהוא, למוסרו בקבלה לקטנים ולנשים ולחסרי השכל, כמו שיימסר להם שהוא אחד ושהוא קדמון ושלא יעבוד זולתו; כי אין ייחוד כי אם בהסרת הגשמות [...] וכשיקבלו זה ויוגדלו עליו, ויתבלבלו בכתבי ספרי הנביאים - יבואר להם עניינם ויפרשו להם ראשון ראשון [...] עד שתהיה אמיתת האמונה באחדות השם ובהאמין ספרי הנביאים אמונה שלמה בידם. ומי שיקצר שכלו להבין פירושי הפסוקים [...] ייאמר לו שזה הפסוק פירושו מובן לחכמים, אבל אתה הוי יודע שהשי"ת אינו גוף, ולא יתפעל [...] ושדבר הנבואה אמת ויש לו פירוש, ויעמדו עמו על זה השיעור. ואין צריך שתתיישב דעת אדם על אמונת הגשמה או על אמונת משיג ממשיגי הגשמים, כמו שאין צריך שתתיישב על אמונת היעדר האלוה או השיתוף אליו, או עבודת זולתו (מו"נ א, לה).


שמעת מה הרמב"ם אומר לך? הרמב"ם אומר, כי כשם שבודאי תזדעזע בכל גופך אם תשמע את בנך הקטן בא ואומר לך שאין אלוהים, או שישנן שתי אלוהויות, כך עליך להזדעזע אם אתה שומע מבנך שהאל הוא בעל גוף! ואין לעניין זה כל הבדל בין מבוגרים לילדים – "הוא עניין שראוי לבארו לכל אדם כפי מה שהוא, למוסרו בקבלה לקטנים ולנשים ולחסרי השכל"! ולא כמו שמחייך לו רבך בסלחנות: "כיצד דורשת התורה שילמדו ילד או קטן בידיעה פסוקים וביטויים שמוכרחים ללמדם כפשוטם?" "שאין הילד נכנס בגדר "מין" בגלל הבנה מוטעית כזו"...


ומה שהקשה רבך: "ככל שיסבירו ויפשיטו לילד את הכוונה בביטויים אלו, עדיין יתאר לעצמו שמדובר ביד גשמית, אלא שהיא גדולה וחזקה הרבה יותר מהיד שהוא רואה אצל מלמדו, למשל" – טעות בידו. ילדים אינם כה טיפשים, ובהינתן האווירה המתאימה הם מבינים גם דברים מופשטים, ואפילו מבלי שיסבירו להם בפירוש. ומדי כותבי זאת, נזכרתי במשהו שכתב לי לפני כחצי שנה פרופ' דוד ברגר – כן, פרופ' ברגר, נפש נקי וצדיק, העושה מזה שנים עבודת-קודש בגילוי ערוותכם והודעת סורחנכם, קבל עם ועולם. וכה כתב לי רבי דוד ברגר, בלשון אנגלית:


On a personal note:  Many years ago, I mentioned the issue of the rock that God cannot lift as well as the square whose diagonal is equal to one of its sides to one of my children. I was proud of him when he responded by providing an additional example of whether or not God could make himself forget something.


והשבתי לו, כי גם לי קרה כדבר הזה; בתי מירב היתה בת ארבע והצטערה על דג אהוב שמת באקווריום שלנו. ניסיתי לנחם אותה ואמרתי לה: "אף אחד אינו חי לעולם; את מכירה מישהו שחי לעולם?!" מירב ענתה לי: "כן, אני מכירה מישהו שחי לעולם". "מי?" – שאלתי בסקרנות. מירב: "השם". ואני מעולם לא דיברתי איתה על נצחיות האל, או על תיאולוגיה בכלל!


אתה הראית לדעת, כי ילדים ואפילו קטנים עשויים להבין גם עניינים דקים, אם קיימת סביבם האטמוספירה המתאימה, ובחושיהם הילדותיים הם קולטים כי הדבר חשוב לאב. אבל אם האב הוא שמלמד על "עצמות – וואס ער איז כל יכול און נמנע הנמנעות – האט זיך כביכול אנגעטאהן אין א גוף גשמי ונראה לעיני בשר", "דאף שהוא מצד עצמו אינו גוף ובעל תמונה, אפשר שיתלבש בגוף וכו' כיוון שהוא כל יכול ונמנע הנמנעות", וכיוצא – מה יעשה הבן ולא יחטא, ולא ייטמטמו מוחו וליבו כבר מקטנותו?


והשי"ת יצילנו מהם ומהמונם.


 


ישראל נתנאל רובין


מרכז הרמב"ם ללימודים מתקדמים


אוניברסיטת המבורג, גרמניה


 

תגובות

  1. נתי, מתוק מדבש! התמוגגתי אני וחבריי, אין כמוך בגילוי ערוות החבדיים המיטפשים האלו. כולי תקוה שתצליח להרגיז עוד כמה חצצקערס כאלו שיכתבו נגדך מפלפולי ההבל שהם כל כך מומחים בהם, ויחלצו ממך עוד כמה מאמרים ממוגגים כאלו.

    השבמחק
  2. אם אין אתה נעלב מזה שלא מזכירים ספרך, אז למה בכלל לכתוב על זה?

    בכל אופן אכן זהו מנהג החרדים דלא מזכירים ספר שאין רוח חכמים נוחה ממנה, וכך צריך להיות.

    השבמחק
  3. יוואו, איזה כותב חופר. ממש קודח עד שמקדיח. זה כאילו נותן לו אנרגיה. כל כך גאוותן. מצטער, תורת הראשונים באמונה כבר איננה רלוונטית בעולם המודרני. דברים שהיו נתפסים כנמנעות בעבר היום הוכחו במדע המודרני כמוכרחים (ואם הראשונים היו מתייחסים אליהם, הם היו יוצאים היום ממש ההפך מחכמים, במחילה מכבודם). העולם השתנה, המדע הפך הכל - והרמב״ם, הרשב״א וכו׳ בהרבה הרבה הרבה כל כך - כמו אריסטו, להבדיל - כבר לא רלוונטיים לאמונות באופן קיצוני מאד. ממש חורגים ממתחם הסבירות באופן קיצוני. חבל שאתה לא מפנים ולא מצטרף למודרנה, ותקוע בתפיסות ישנות של עולם עתיק, רק בשל היותם מקור נורמטיבי מחייב בתורת הנגלה. העולם המודרני התגלה כמטורף, ומי שלא חושב היום שהקב״ה זה הדבר הכי הכי הכי לא קונבנציונלי (שם אין מקום לדבר שנקרא היגיון) - לא התפקח מחלום הפרימיטיביות והנחיתות. הכותב די מאכזב ולא מחדש שום דבר ולא מביא שום בשורה, אלא קיפאון ואף דעיכה. הוא ״אוסר״ את הקב״ה בשכלו הנחות, ואין לך כפירה בעיקר יותר מזה. מי יתן והקב״ה ימחל לך אישית, וקולקטיבית שכתבת ספר להפצה ברבים.

    השבמחק
    תשובות
    1. דבריך תמוהים למדי. אם המודרנה היא שמנחה אותך, הרי רוב המדענים והפילוסופים כיום הם אתאיסטים, ומבחינת המחשבה העכשווית ולפי התקדמות המדע עצם ההנחה בדבר קיומו של האל נראית לרוב המלומדים כיום מיותרת.

      הרמב"ם, הרשב"א ודומיהם, הם האורות והמגדלורים שמנחים בימינו את העולם הדתי הנאבק לשרוד בעולם הולך ומתחלן. מה יש לנו חוץ מהם? אני מסופק אם קיים איזשהו רב או הוגה אורתודוקסי כיום שלא יזדעזע לשמע משפטים מחוצפים כמו "תורת הראשונים באמונה כבר איננה רלוונטית בעולם המודרני". אולי חוץ מאנשי חב"ד, כפי שתיארתי בספרי:

      "לו הייתי צריך להסביר בעניין זה רק את גישתה של חב"ד, היה זה באמת קל יותר. הללו כה נלהבים ומשוכנעים בגאוניות והעליונות של 'פנימיות התורה' ו'גילוי הבעש"ט' שלהם, עד שאינם מתביישים לטעון בפה מלא כי מבחינה תיאולוגית אכן עומדת תקופתנו במדרגה גבוהה לא רק מזו של ה'ראשונים', אלא אף מזו של התנאים, האמוראים, ואפילו הנביאים. כך לדוגמא: "שלמה המלך איז דאך געווען נעלה בחכמה... מכל מקום האט ער קיין רבי'ן ניט געהאט, אז ער וואלט פארן צו א רבי'ן, איז א חוץ דעם וואס די חכמה וואלט געווען באופן אחר, וואלט ער האבן חסידישע חברים..." (ר' יוסף יצחק שניאורסון, ספר השיחות תרפ"ח-תרצ"א (ניו יורק תשס"ב) עמ' 261). אבל מלבדם אין גישה כזו רווחת באף זרם חרדי..." ("מה שאלוהים לא יכול", עמ' 399, הערה 805).

      רק נקודה אחת בדבריך היא נכונה - נושאים מסויימים שבתקופת ימי הביניים נחשבו ל'נמנעות' והפילוסופים היהודים טענו כי אינם אפשריים גם עבור אלוהים, התגלו בתקופה המודרנית ככן אפשריים מבחינה מסויימת. על כך תוכל לקרוא בספרי, בפרק "הנמנעות של ימי-הביניים מול המדע המודרני" (עמ' 484-473), ושם תקרא גם מדוע בסופו של דבר התגליות הללו אינן סותרות מבחינה עקרונית את עמדת הרמב"ם והרשב"א אלא דווקא מחזקות אותה.

      מחק
    2. זו בדיוק הנקודה שלי. הרמב״ם והרשב״א הם משמשים כמקור נורמטיבי בתורת ״הפשט״ דוקא. הזיהוי של הציבור את הראשונים להיות מקור נורמטיבי גם לעניין האמונות הוא נובע מאותו דפוס אוטומטי במוח, אבל אני סובר שהמצב לא צריך להיות זהה ביחס לתפיסות אמוניות. ראשית - אין מחלוקת וגם לא יכולה להיות מחלוקת כי אין מדובר על אמונה ״טהורה״ שהיא קבלה מאב לבן, שכן חדרו וחילחלו ללא ספק תורות יוון, פרס ועוד. תפיסות אלו לכאורה עברו תהליך ״הכשרה״ בדיעבד. לכן אין זו ״האמונה התמימה״ המסורה לנו ממשה רבינו עם כל הכבוד, אלא ״אמונת סברה״!! הפתוחה למחלוקת - והאמן לי שיש המון מה לחלוק (אתה ד״ר ואני מאמין שגם אתה יודע זאת). ההפך, לפי שיטתך הראב״ד ורבותיו הגאונים!! הם למעשה כופרים? שהרי הם האמינו שהוא גוף, ורק שאתה לא יכול לומר זאת מפאת כבודם. מי יתקע לידנו שסברת השכל של הרמב״ם יותר חזקה מקבלת רבותיו של הראב״ד ואישרורו שלו לאחר מכן - תוך מחלוקת מפורשת על הרמב״ם בעצמו - שהיא קבלה בידיו מדור לדור? רציתי לכתוב שני וגם שלישית - אבל באמת שאני לא מוצא טעם עוד. ודי איבדתי עניין. כמו כן לא נראה לי שהמדענים היום - ואני מדגיש ״היום״ - רובם חילונים. יתכן שהם חילונים בפרקטיקה הדתית, אך קשה לי להאמין שהם בגדר ״כופרים״ - יתכן להגדירם יותר כ״אדישים״. בכל מקרה, אני סמוך ובטוח, וקשה לי להאמין שגם גדולי התורה בדור הזה, היו מסכימים שאם אותם ראשונים היו חיים היום, לומדים על תורת הקוואנטים, תורת המיתרים ועוד - מורה הנבוכים היה נכתב באופן אחר לגמרי לגמרי לגמרי.

      מחק
    3. בקשר למה שכתבת כי "אין מחלוקת וגם לא יכולה להיות מחלוקת כי אין מדובר על אמונה ״טהורה״ שהיא קבלה מאב לבן, שכן חדרו וחילחלו ללא ספק תורות יוון, פרס ועוד. תפיסות אלו לכאורה עברו תהליך ״הכשרה״ בדיעבד. לכן אין זו ״האמונה התמימה״ המסורה לנו ממשה רבינו עם כל הכבוד, אלא ״אמונת סברה״" -

      ראה בספרי:

      "אחת הטענות המגוחכות של המקובלים הינה כי קבלתם היא יצירה יהודית אותנטית, בניגוד לפילוסופיה של הרמב"ם והרציונליסטים היהודים שהושפעה מן החוץ. המחקר המודרני דווקא מזהה לקבלה שורשים אחרים לגמרי, החל מכת הקאתארים הנוצרית שפעלה בפרובנס באותו הזמן עצמו, וכלה בהשפעות הגנוסיס שזלגו מן המזרח והתערבבו עם הפילוסופיה הניאו-אפלטונית למין עיסה בלתי ברורה" (מה שאלוהים לא יכול, עמ' 283).

      בקשר לדבריך כי "ההפך, לפי שיטתך הראב״ד ורבותיו הגאונים!! הם למעשה כופרים? שהרי הם האמינו שהוא גוף, ורק שאתה לא יכול לומר זאת מפאת כבודם" -

      כפי שהסברתי בתגובתי דלעיל, הראב"ד לא האמין ח"ו שהאל הוא גוף, אלא רק כתב שאין לתייג את הטועים בכך כ'מינים'. כלומר, הוא אינו מגן על עמדה פסולה זו כשלעצמה אלא רק על חסרי-הדעת שנתפסו אליה. הרבי מלובביץ', לעומת זאת, מגלה הבנה לעמדה עצמה (גם אם נניח כי בשורה התחתונה הוא מקבל את דעת הרמב"ם) וכותב כי אף "שהוא מצד עצמו אינו גוף ובעל תמונה, אפשר שיתלבש בגוף וכו' כיוון שהוא כל יכול ונמנע הנמנעות".

      מחק
    4. [תגובתי לא נכנסת ברובריקה אחת, ולכן פוצלה לשניים. להלן הראשונה]:
      הבנתי מה שכתבת. אולם אני מוכרח לעמוד על נקודה שנראה לי שהתפססה כאן, ולפיה אתה שב ומפנה - פעם אחר פעם - את אור הזרקור אך ביחס לתורת הקבלה, אולם מעלים עין מהטענה המרכזית ביחס לראשונים. טענתי היא כזו:

      מחד, הראשונים - מודים בפה מלא כי ״תפיסתם האמונית״ איננה קבלה מאב לבן עד למעמד הר סיני, אלא זו אמונה המושתת על תפיסה ששמעו מבנו של ניקומכאוס היווני (אריסטוטולס), עם נגיעות של אבן רש״ד, אבן סינא, פרסים, טורדוסים וארחשדפנים כאלה ואחרים כיוצ״ב (אלא מאי? סברתם יותר מתקבלת על השכל המושלם שלהם, ויש להפוך את קערת האמונה המסורה לנו מדורי דורות על פיה). בבחינת ״אמונה בגוים - תאמין״; מאידך, המקובלים - מתעקשים באופן החלטי ועומדים כחומה בצורה מאחורי הקביעה כי תורתם עברה להם מאב לבן עד למעמד הר סיני, ונמסרה בחשאי - כמצוות התורה שבעל פה - וזו האמונה המסורה לנו מדור דור (אלא מאי? יש מחקרים מודרניים שזיהו כי תפיסות רבות באמונתם נמצאו זהות במקומות מושבותיהם אצל הגויים, ומשכך אותם חוקרים למדו - בדרך של הפעלת שיקול דעת הגיוני אנושי יוצא מן הכלל ו/או מרוח קודשם - מספר דברים: 1. כל המקובלים הם בכלל שקרנים, ולא הגויים העתיקו מהמקובלים, אלא דווקא אותם מקובלים עלובים נמשכה נפשם להעתיק מהגויים (בבחינת ״אמונה בגויים - תאמין״) כי נפשם נמשכה להחטיא את עם ישראל בעבודה זרה ו/או באביזריהו (ולמה? לאלוהים פיתרונים); 2. כל תורתם ממוצאת, והכל בדותא מן המסד ועד לטפחות ולא קיים שום ״גרעין קשה״ של אמת בקבלתם (אפילו לא בדל קטן של אמת); 3. הם פעלו מתוך אג׳נדה נסתרת, לא ברורה ולא ידועה עד היום.

      צא וחשוב: אני בחור מתחזק, שמחפש להתקרב לתורה ולמצוות, ובמסגרת התעניינותי וסקרנותי הפנימית, אני חוקר ומגלה שיש 2 כתות גדולות בישראל: הכת הראשונה אומרת, אין לי קבלה מאב לבן, אלא כל מה שיש לי זה אמונות שמצאתי אצל הגויים העתיקים מאד, במספר יבשות (אני מודה על כך בפה מלא, ואפילו לא טורח להסתיר זאת כי אני בעד שקיפות), אבל ״סמוך עלי״ - יהיה בסדר! אני סובר שזו צריכה להיות האמונה האמיתית; ואילו הכת השניה אומרת, אין לי שום עסק עם הגויים באופן קיצוני (אדרבה, הם סיטרא אחרא וגם כתבנו עליהם באופן שקוף דברים חמורים וקשים), ואני שב ומתעקש באופן ברור וללא פקפוק שזוהי קבלתנו מאב לבן עד למשה רבינו (ואילו מה שהמחקר המודרני אומר עלינו - הכל בדותא).

      כעת הגע בעצמך: אם אני אדם ללא פניות, שלא מבקש להתריס אלא באמת לקבל עלי עול תורה ומצוות - עם מי יותר מסתבר שאלך? עם הודאי או עם הספק? מחד - הראשונים אומרים ש*ודאי* שאמונתנו זו אמונת הגויים, אלא שאנחנו *סבורים* שהיא האמונה האמיתית שהייתה פעם ואבדה ואנחנו משחזרים אותה מהם (כי ״אמונה בגויים - תאמין״ וגם אמונה זו מרוממת את השם מאד וזורקת אותו גבוה למעלה); מאידך - המקובלים אומרים ש*ודאי* שאמונתנו זו היא המקובלת מאב לבן עד למשה רבינו, אלא שיש *אחרים סבורים* שאנחנו כלום ואפסים וסתם מעתיקנים. לכאורה, התשובה ברורה (לפחות מבחינת הסתברותית ו/או מבחינה משפטית נוטה לטובת מאזן ההסתברויות). דהיינו, אלו מודים שהם העתיקו (ואין על זה מחלוקת שהם העתיקו), ואילו על השניים רק האחרים סוברים שהם העתיקו (ועל זה קיים מחלוקת עם מי האמת).

      מחק
    5. המשך - חלק ב׳:

      אך באופן מפתיע, כאילו מצד אחד הינך מעלים ומטאטא תחת השטיח את ״הצהרת״ הראשונים כי אין זו אמונת עם ישראל, כי אם אמונת הגויים (אך דוקא היא ראויה להיות בעם ישראל), ורק שב ומעצים את התועלות הנכבדות שיוצאות מתפיסתם. מצד שני הינך מעלים ומטאטא תחת השטיח את ״הצהרת המקובלים״ כי זו תורת משה באופן מלא, ורק מעצים מחקרים מודרניים שאומר כי נמצאו ממצאים כאלו ואחרים שמצאו א׳ ב׳ ג׳ במקומות מושבות המקובלים ומשכך כבר אנו שופטים אותם באופן חד צדדי (וכאלף או אלפים שנים אחורה שהם שקרנים עם אג׳נדה נסתרת, לא פחות). ואף כבר מכריע, מבלי שום ביאור ו/או הצגת בדל ראייה אחת שתאפשר לכל אדם ״להתחקות״ אחרי הראיה והמסקנה שאותו חוקר הגיע אליה ולשפוט בעצמו עם מי הצדק, לרבות מי העתיק ממי, האם ההעתקה זהה, סימטרית, האם דומה מהותית או רק צורנית, מה היקפה ומה שיעורה ביחס לכלל אותה האמונה, ועוד ועוד.

      זה קצת מפריע לי, וזאת בשל 3 סיבות: האחת - זה מראה שיש לך אג׳נדה בעצמך וזה מטריד במסגרת עבודה אקדמית (ובספר אתה בעצמך מודה שהיא אפילו לא נסתרת, ומתפאר שזה למעליותא כי זה ״שקיפות״); השניה - יש קבוצה גדולה של יהודים ישרים ותמים בכל יבשות העולם, כגון: בני עדות המזרח וספרדים, לצד אשכנזים, שאימצו דווקא את שיטת המקובלים, והלעז שהינך מוציא על אותם המקובלים מוציאה על אותם יהודים פשוטים ותמימים - שמהווים חלק עצום מספרית - לעז על אמונותם ודעותיהם, וזה פשוט השפלה פסולה; השלישית - כשבאים מלכתחילה בתפיסה זו, המוח - כמערכת נוירולוגית מתוחכמת וסלקטיבית - לא יכולה לזהות פרטים שהם הפוכים לאג׳נדה שלך, וכך אינך יכול לזהות עניינים שהם שונים לתפיסה זו, וממילא אינך יכול לנהל שיג ושיח ראוי, הולם וסימטרי בסטנדרטים אקדמים, ומחקרך נשאר לעולם חסר ורחוק מלהיות מקיף. וזה ניכר בהמון נקודות בספרך (ומה שאני תמהה עליו יותר, הוא היכן היה המנחה שלך בכל התמונה הזאת. לכאורה הוא היה צריך לזהות זאת כבר בהתחלה).

      ביחס לראב״ד - אינך יכול לגזור מן ההיגד שלו קביעה פוזטיבית - בטח לא רחבה כזו, כמו שציינת: ״הוא אינו מגן על עמדה פסולה זו לכשעצמה אלא רק על חסרי הדעת שנתפסו אליה״ (דהיינו, לא שזו עמדה פסולה, לא שהוא לא מגן עליה, ולא שהסוברים אותה הם חסרי דעת - שום דבר אינו נכון במשפט הזה שכתבת. ואני מוכרח לציין שלא קראתי את *כל* ספרך, אולם שיטה זו של פרשנות מרחיקת לכת ו/או המון טעויות חוזרת בכל איבר בכל משפט ובאופן רפיטיטבי, ואין כוונתי להתריס חלילה. אלא אני באמת מכבד אותך וחושב שעשית עבודה מ ד ה י מ ה!!! אך לא אקדמית). אלא כל מה שניתן ללמוד מהראב״ד הזה כך: 1. שאלו שסוברים כדיעה זו, לא רק שאינם כופרים בעיקר, אלא הם אפילו אינם בגדר מינים (דהיינו, הם מאמינים ואפילו לא בעלי פרט משובש היורד לשורש האמונה בדעתם זו. אכן אמנם יתכן באמת שלא בהכרח נכונה ומדוייקת מכל צד); 2. ישנם גדולים וטובים מהרמב״ם (וממילא גם מפילוסופי יוון ופרס ומדי ו-127 מדינה) להם הייתה קדימה זמנית - מבחינת מקור נורמטיבי עליון ממנו בסדר ירידת הדורות - וכן קדימה שכלית - מבחינת חשיבה טובה ומחוכמת ממנו. והם הלכו בדרך זו!!!; 3. דיעה זו מעוגנת במקראות (מזמן משה רבינו ותקופת הנבאים), כמו גם במאמרי חז״ל (מזמן תקופת המשנה והגמרא)! וזה מה שאפשר ללמוד מדברי הראב״ד, ולא באופן רחב והתוספת שהוספת על דרך החיוב שכאילו כן אפשר לדעת במה האמין הראב״ד. אפשר כמובן לבקר אותה, אך הרשב״א בעצמו כותב ששיטה זו נתפשטה כמעט בכל גלויות ישראל. הנה כי כן היה לה מקום תמיד, ולפי הראב״ד ראוי שגם יהיה לה מקום כאמור.

      יתירה מכך, הרמב״ם בעצמו מודה שהוא הפעיל שיטת פרשנות אגרסיבית ודחוקה לפרש את הפסוקים ומאמרי רז״ל במורה נבוכים חלק שני פרק כה: "אין הכתובים המורים על חידוש העולם יותר מן הכתובים המורים על היות ה' גשם ולא שערי הפרושים סתומים בפנינו וכו' אבל היה אפשר לפרשם כמו שעשינו בהרחקת הגשמות וכו' כמו שפירשנו הכתובים והרחקנו היותו יתברך גשם". נכון שאפשר ללמוד זאת גם למעליותא (כמו שכתבת בספרך) אך ללא ספק גם לגריעותא (שזה הפך האמונה המסורה). אולם הנה לנו עדות שדווקא הרמב״ם פעל מתוך אג׳נדה (יש שיאמרו אג׳נדה שעשתה רק טוב). אולם סוף כל סוף, זה ממש לא המקור או מקבלה אב לבן, אלא ״סברה״ על כל המשתמע מכך.

      מחק
    6. חלק ג׳:

      לפי שיטתך, אני מבין, שהמונח כל יכול איננו מוחלט, כי אם יחסי. קרי, ניתן ליתן לו פרשנות רחבה או פרשנות צרה או פרשנות ביניים. אלא מאי? בגלל אמונת הנוצרים ימח-שמם-וזכרם, כאילו הפקענו מעצמנו את הזכות לחשוב באופן אובייקטיבי ובלתי תלוי, ובכך הפסדנו את חופש המחשבה ללא תלות בשום גורם חיצוני. איש אקדמיה, לא יפחד לבצע מהלך מחשבתי באופן חף מכל מיני הגבלות (פנימיות - נפשיות או אמוניות - או חיצוניות - כגון דתות שכבר קיימות והן מפריעות למחשבה - בתהליכו המחשבתי, יהיו אשר יהיו). דהיינו, לחשוב באופן חופשי ובלתי תלוי, כאילו אין נצרות בעולם. אולם, בגלל שמה לעשות שמעשה שטן הצליח והיא נוסדה, בשל הסכנה פוסלים על הסף מיד כל עניין וכל דבר שעלול להריח ככזה, מבלי לחשוב, מבלי להעתמק ומבלי לנמק וכיוצא בזה (בנוירולוגיה זה שימוש במערכת הלימבית של הילחם או ברח אשר חוסמת את הגישה לקורטקס, כידוע). אמת, זה הדבר הנכון לעשות, אולם לאנשים פשוטים ולעמי הארץ, ולא לאנשי מחשבה ורוח, ובטח שלא לאנשי אקדמיה. ומי שיודע על עצמו שהוא לא יכול, ככל הנראה הוא לא בתחום הנכון, בטח בתחום האקדמי.

      בכלל, אני רק מוכרח לציין שאני לא מוכן לסבול פירוש שהקב״ה ״אסור״ במגבלות מוחנו. משל כאילו אנחנו אומרים לו ״הקב״ה, תשמע, מה שאנחנו לא יכולים להבין או לתפוס, אין בכוחך לעשות״. זה ממש מקפיץ אותי. ויש לי עוד המון לכתוב על זה. רק אציין כעת כי לדעתי המאמר המפורסם שהתורה לא תכחיש את השכל, זה היה משפט לצורך שעה בלבד כדי להילחם בנצרות (דהיינו למנוע מלהאמין שהקב״ה התגשם באותו ממזר ח״ו ה׳ ישמור ויציל). שימש כטענה להציל את ההמון התמים באופן מאד חכם ובטכניקה טובה מאד מאד. אבל אם נניח שלא היה נצרות בעולם ולא תפיסתה הידועה, דומה כי גם הם היו סוברים כל יכול קיצוני. חבל שדוקא הכלי מגן ששימש את החכמים להגנת עמינו מהנצרות, נהפך בימינו כחרב לתקוף בה את הקבלה (או אם הבנתי שנדקדק את החסידות).

      לגבי שיטת חב״ד, אני רואה שזה ממש מדליק פה באתר ובספר פיוזים אדומים - אינני יודע חסידות. כאמור, מוזר לי לשמוע שזוהי תפיסת החסידות, אך אני סומך עליך שמה שציטטת אכן אמת. אני צריך שתבאר לי מה הכוונה ״שיתלבש״, אשמח אם תפנה אותי למקורות רלוונטיים. שנית - לא הבנתי את המתח בין שני ההגידים ״שהוא מצד עצמו אינו גוף״ אך כיוון שהוא כל יכול אפשר שיתלבש בגוף. מה זה אומר אופרטיבית? האם אפשר להשוות את זה ל״צמצם עצמו בין בדי הארון״ או בין הכרובים (זכר ונקבה)? מה זה אומר מבחינת לבנות לו בית הנקרא בית המקדש?

      מחק
    7. אני רואה שהארכת הרבה אך אתייחס לנקודות העיקריות שכתבת.

      אינני רואה כל הוכחה לענייננו מכך שהפילוסופים אינם רואים פגם בהודאה כי חכמה בגויים תאמין, בעוד המקובלים טוענים כי תורתם הינה יהודית אותנטית. המקובלים טוענים כך - אז מה?! כל מי שמכיר את ההקשר הרחב יותר יודע שהם הושפעו מבחוץ לא פחות מן הפילוסופים, וזה שלא מתאים להם להודות בכך לא משנה לעצם העניין. אני לא הבאתי בספר מקורות להשפעה החיצונית על המקובלים מפני שאין זה הנושא הראשי שלי, והספרות פתוחה לפני המתעניין בכך.

      חוץ מזה, שאתה מקצין בצורה לא הוגנת; הרחקת ההגשמה היא מסורת יהודית אותנטית בעלת היסטוריה ארוכה - מ"ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל פסל וכל תמונה", דרך אונקלוס וכו'. למעשה, זהו המסר העיקרי של היהודים לאנושות!! הרמב"ם וחבריו מצאו חיזוק לרעיונות הללו בפילוסופיה היוונית, אבל השלד הוא יהודי ללא ספק.

      לגבי אהדתך לרעיון בדבר אלוהים גופני, שתוך כדי כתיבתך הולכת ומתגלה מדבריך יותר ויותר, עד כדי התמרמרות על כך ש"בגלל אמונת הנוצרים ימח-שמם-וזכרם, כאילו הפקענו מעצמנו את הזכות לחשוב באופן אובייקטיבי ובלתי תלוי [...] לדעתי המאמר המפורסם שהתורה לא תכחיש את השכל, זה היה משפט לצורך שעה בלבד כדי להילחם בנצרות" - אני עונה לך באופן חד-משמעי, כי מדובר בעבודה זרה!!! עבודה זרה מן הסוג הנחות ביותר, שאבותינו הקריבו את חייהם כדי שלא לסגוד לה.

      ובכלל, אינני מבין מדוע אתה מכנה את הנוצרים בכינויי גנאי - למה לאלוהים מותר היה "להתלבש" בגופו של ר' יוסף יצחק שניאורסון, אך לא בגופו של ישוע מנצרת?

      לגבי טענתך "שאני לא מוכן לסבול פירוש שהקב״ה ״אסור״ במגבלות מוחנו. משל כאילו אנחנו אומרים לו ״הקב״ה, תשמע, מה שאנחנו לא יכולים להבין או לתפוס, אין בכוחך לעשות״ -

      ראה בספרי, עמ' 396:

      "עד כאן נימוקי הרציונליסטים. אצל המיסטיקנים, מטבע הדברים, קשה יותר למצוא נימוקים הגיוניים לשיטתם, ובדרך כלל הם יותר מסתמכים על ראיות מן הטקסטים המקודשים, ופחות מתאמצים בביסוס רעיוני של עמדתם. בכל זאת ניתן לנסות לזקק מן החומר שסקרנו כמה טיעונים הראויים להיחשב פילוסופיים [...] נימוק ראשון: השכל האנושי והלוגיקה נבראו בידי אלוהים מן האין, ולכן טיפשי לחשוב שהבורא כבול למעשי-ידיו. זהו הטיעון הנפוץ ביותר בין המיסטיקנים בנושא זה: הוא נמצא כבר אצל מחולל המהפכה, הרמ"ע, הכותב "שאין למושכלות הראשונות מבוא אצל החפץ הפשוט שהמציא אותן, והן בידו כחומר ביד היוצר", ובהמשך נפוץ בין המחברים השונים, מר' משה טייטלבוים: "וגם חכמה ושכל המציא השי"ת וחידשו, אבל הוא למעלה מן הכל, ואיך יקשה עליו ממה שהמציא", עד ר' מנחם מנדל שניאורסון: "מכיוון שגדרי השכל עצמם נבראו ע"י הקב"ה – הרי בודאי שאינו מוגדר בגדרים אלו". הבעיה הגדולה בטיעון הזה היא מעגליותו..."

      והארכתי שם, עיין שם.

      לבסוף, מכיוון שאתה נטפל שוב ושוב למנחה עבודת הדוקטורט ובא אליו בטענות, אומר לך בקצרה:

      המנחה באקדמיה מתפקד בדומה ליועץ (באנגלית מכנים אותו ADVISER) ואין לו כל שייכות לתוכנה של העבודה, שכל אחריותה עלי בלבד.

      אבל, עצם זה שלמרות עקיצותיך אני מנסה לענות לך כאן בסבלנות ובענייניות, דבר המנוגד לטבעי במידה רבה, הוא תוצאה של נסיון לחקות מקצת דרכיו של מנחה זה.

      מחק
  4. או, נתי, אני חושב שיש לך כבר איזה חצצקער נוסף לנעוץ בו את שיניך.

    השבמחק
    תשובות
    1. למגיב hrue11
      ראשית - מה זה אומר חצצקער? צר לי שאני לא מכיר את כל הטרמינולוגיה הפנימית שלכם (אני משתדל ללמוד). שנית - אין לי מושג מי אתה, אבל למקרא תגובותך עד כה אני מוכרח לציין שאתה נשמע מאד מוזר, ומדבר כאילו אתה איזה טרמפיסט על גבו של הכותב או שאתה מזהה את עצמך יותר מידי איתו? כך או כך, זה נשמע קצת כמו ילד כפות. סליחה, אבל ככה זה מרגיש לי. והסיבה שאני מרגיש חופשי להתבטא כך כלפיך, כי אתה נשמע אדם מאד מתנשא ולא מכבד, ואפילו כזה שמנסה להשפיל או להקטין אנשים. אני לא יודע איך זה מקובל בעולמך, אבל זה מתפרש בעיני כממש פסול ופרימיטבי ואין לזה מקום בשנת 2018. אודה לך אם תתבגר, ותוכל לשמור על תרבות דיון נאותה ו/או לכתוב בצורה מכבדת, כי להתלהם גם אני יודע, וכמדומני באופן יותר חריף ממך.

      מחק
  5. לאנונימי, חצצקער זה כינוי מזלזל לחב"דצקער. ואתה מוזמן להתלהם כאוות נפשך, אשמח מאוד לקרוא גם אותך אם אתה שנון כפי שאתה מבטיח בחוגרך.
    אין לי שום קשר עם נתי רובין מעבר לעובדה שאני קורא נלהב של ההתלהמויות השנונות (והפעם באמת, בניגוד לשלך) שלו מאז ומתמיד. ומה לעשות שלחבדניקים יש בעיה גדולה שהם צריכים להצדיק כל דבר שטות ואיוולת שרבותיהם אמרו? תענוג לקרוא כיצד הוא מקעקע ביצתן של כסילים ושוטים, או שחייבים לטפש עצמם לדעת כדי להצדיק ולכסות ערוות רבותיהם בכל מחיר.

    השבמחק
    תשובות
    1. קשה לי להאמין שאין לך כל קשר לכותב. ראשית, אתה קורא לו ״נתי״, דהיינו בשם חיבה; שנית - יש לו שני שמות, גם ישראל ובחרת בשם ״נתנאל״ דוקא? שלישית - אתה נראה אובססבי ברמה חולנית, שכן הינך מגיב באופן מידי וללא כל שהות למה שכתבתי, כאילו הבלוג שלך או שהוא פתוח אצלך גם בשעות הקטנות של הלילה?!
      בשורה התחתונה, לא ברור לי אם אתה סובל מבעיית כפייתיות קלינית, אולם אני מוכרח לציין כי התנהגותך, צורת הדיבור והסיגנון שלך, נורא מטרידים, בלשון המעטה. הדברים שאתה ״מתענג״ מהם, מאד לא מכבדים וזה קצת מזכיר לי את ״הקן הקוקיה״ (אם אתה מכיר).

      מחק
    2. אני הוא בעל הבלוג ואני מגיב מן הסלולרי כי אינני במשרד כעת. מחר אגיב באופן ענייני לתגובה דלעיל ד"ה זו בדיוק הנקודה שלי. עד אז אני מבקש לשמור בתגובות על תרבות ויכוח עניינית ולא להיגרר לכינויי גנאי והיטפלויות אישיות, כי אין לי כוח להתחיל להתעסק כאן עם מחיקות.

      מחק
    3. מי שלא תהיה, אין צורך שתגיב. אני מרגיש שמציתי כאן. תרבות הדיון הן שלך והן של חברך אינם לרוחי, חרף הנושא הנחמד. יש לי תואר שני, ולמקרא הספר שלך וצורת הניסוח הוא איננו עומד בתנאים אקדמיים של אובייקטיביות ושיטות מחקר, אלא הוא בא עם דעה נעולה מראש, לרבות דעות מוקדמות (שחשפת אותם כעת לעיל). דפי הספר שלך יכולים לשמש כעלון לשבת לחלוקה בבתי כנסת, אך לא כספר מחקר אקדמאי (ובטח לא כדוקטורט). אני מופתע גם על המנחה ״המכובד״ שנטל חלק בכל הפיאסקו הזה.

      מחק
    4. אם 'אובייקטיביות' משמעה כי מבחינת הכותב הכל מקובל, גם כך וגם כך, כלומר - אדישות, אני לא חושב שניתן לצפות לכך משום פילוסוף או חוקר פילוסופיה. מי שבכלל לא אכפת לו, הרי לא יטרח כל עיקר לעסוק בנושא. לי בהחלט יש עמדה בעניין, ולמרות זאת הספר כן כתוב מתוך פתיחות לשתי האפשרויות ואף נוקט לבסוף פשרה מסויימת, אם כי בהחלט נוטה לעמדה הרציונליסטית.

      וכפי שכתבתי בהקדמתי:

      "אינני מסתיר מלכתחילה את נטייתי הברורה לטובת העמדה הרציונליסטית, ובכל זאת אני סבור כי הצלחתי לתאר ולשקול באובייקטיביות את שני הצדדים ונימוקיהם השונים, בדרך לפתרון שאני מציע בסוף העבודה. תהא נטייתנו אשר תהא, ברור כי הבעיה רחוקה מלהיות טריוויאלית, ושתי האפשרויות מעוררות בעיות חמורות, בבחינת אוי לי מיוצרי אוי לי מיצרי" וכו' ("מה שאלוהים לא יכול", עמ' 10-9).

      מחק
  6. אנונימי
    לצערי ההתלהמות שלך משעממת מאוד. מצידי אתה יכול לחשוב שיש לי קשר לכותב, שמו הרגיל הוא נתי רובין וזה הדבר היחיד שאני יודע עליו מעבר לכשרונו הגדול שרואים מהספר ומכל דבר שהוא כותב. לא הבנתי מדוע אתה מתגולל על רובין, שענה לך בצורה מכובדת מאוד גם לפי טעמך הפלצני. ויש לי חשש שאתה בכל אופן חבדניק, לפי העוינות המופגנת.

    השבמחק
  7. רובין כתב:
    "בערגשטיין, רבך לא כך כתב! ולהדיא איתא בדבריו:
    מכיוון שהוא ית' נמנע הנמנעות – הרי לא שייך לגביו שום הגבלות ח"ו, כולל גם "הגבלות" אלו שמצד י"ג עיקרי הדת (התוועדויות תשמ"ו ב, עמ' 827)." עד כאן ציטוט מדברי רובין.

    א. "רבך לא כך כתב" - מעיקרא אין אלו דברים שהרבי כתב, אלא רשימות התלמידים מדבריו בעל פה בשבת, שלא הוגהו על ידו.
    ב. ברשימה אחרת של תלמידים אחרים - *מאותה 'שיחה' של הרבי* - אותם הדברים מנוסחים קצת אחרת, וחוקר אמיתי היה צריך להביא גם אותם: "אַי איז די שאלה אז עס זיינען דא י"ג עיקרים און "נמנעות" וכו'? איז דאס גופא באשטימט געווארן דורך דעם אויבערשטן, אז אין די ענינים וואס דער אויבעשטער צוגענומען די בחירה, משא"כ אין אנדערע ענינים האט דער אויבעשטער אפגעגעבן די בחירה צו אידן". ("ספר השיחות תשמ"ו" חלק ג' ע' 43)
    [תרגום שלי: אַי נשאלת השאלה, הלא ישנם י"ג עיקרים ו"נמנעות" וכו'? {=ואם כן כיצד ניתן לומר שיש בחירה חפשית אמיתית? והתשובה היא:} הרי זה גופא נקבע על ידי הקב"ה, שבענינים אלו הקב"ה נטל [מאיתנו] את הבחירה, מה שאין כן בענינים אחרים הקב"ה [כן] נתן את הבחירה לבני ישראל].

    השבמחק
    תשובות
    1. ובכן - לדבריך אין לסמוך מעתה על הסדרה "תורת מנחם" כולה, מאחר ואתה מודה שנמצאו בה דברי מינות, ולו מהוספת התלמידים?

      ועוד: אילו היה קיים רק הציטוט משנת תשמ"ו שם, היה אולי אפשר לשמוע דבריך בדוחק, כי התלמידים הם ששיבשו. אבל למעשה הרי בשני מקומות אחרים הוא אומר אותם הדברים בפירוש, ושם הם דברי הרב ואינך יכול לתלות בתלמידים. בשנת תש"י אמר שאלוהים התלבש בגופו של חמיו בכוח 'נמנע הנמנעות', ובשנת תשל"ח תירץ דעת 'גדולים וטובים' שהביא הראב"ד בכך שמצד 'נמנע הנמנעות' אפשר שיתלבש בגוף. א"כ מה אתה תולה בתלמידים? הרי מוסכם על הכל כי מעיקרי הדת שאינו גוף, ואילו רבך אומר בפירוש שבכוח 'נמנע הנמנעות' יכול להתגבר גם על זה, וא"כ אדרבה הרי זה מתאים היטב עם הציטוט הפסקני משנת תשמ"ו שמצד שהוא 'נמנע הנמנעות' אינו מוגבל גם ע"י הי"ג עיקרים.

      ומה שהבאת לבסוף שיש נוסח שונה קצת מהדברים שבשנת תשמ"ו כפי שכתבו תלמידים אחרים - אינני רואה בין הנוסחאות הבדל גדול, שהרי גם מן הציטוט השני עולה בשורה התחתונה כי מאחר והאל הינו 'אויבערשטער' הרי שאין להגבילו גם בידי הי"ג עיקרים, רק שבנוסח השני ברור יותר.

      אמר לי כאן פרופסור אחד:

      איך אתה יכול להתבטא 'דברי טירוף' על דברים שבסופו של דבר מאמינים בכיוצא בהם הנוצרים, שהם שני מיליארד איש, ומהם ללא ספק הרבה מלומדים, פילוסופים ותיאולוגים גדולים?

      אמרתי לו:

      אילו היה מדובר במאמר אקדמי בודאי היה הצדק איתך, שהרי לפי ה'פוליטיקל קורקט' האווילי של היום אסור להעליב אף אמונה, כולל אמונות האינדיאנים והאבוריג'ינים, ובכלל לא קיימת אמת מוחלטת אלא כל אחד "צודק" מנקודת מבטו שלו. אבל כאן לא באתי לכתוב בנוסח אקדמי - והרי ההוא ב'תגובה' שלו לא הרגיש עצמו מחוייב אף לכלל בסיסי כגון אמירת דבר בשם אומרו. אלא, ההוא כתב בשפת החרדים; ואף אני עונה לו באותה מטבע. וכשמדובר על השיח הפנים-יהודי, אם הטענה שאלוהים התלבש בגוף אינה דברי טירוף - איני יודע דברי טירוף מה הם.

      מחק
  8. מר רובין, לטפול על רבן אוהבן וסנגורן של ישראל בדורנו אשמת כפירה - זה הדבר הכי הזוי שיכול לעלות על הדעת, וזה עצמו הוכחה שהקב"ה נמנע הנמנעות

    השבמחק
    תשובות
    1. "לטפול על רבן אוהבן וסנגורן של ישראל בדורנו אשמת כפירה" -

      כביכול אני בא ומספר כאן איזה מקרה שראיתי, ואתה עונה שאין להאמין לי שהרי מדובר ב"רבן אוהבן וסנגורן של ישראל".

      אבל אני מסתמך על ציטוטים שלו עצמו שכל אחד יכול לבדוק במקור, ומה שייך 'לטפול'?

      חוץ מזה שאתה מציג זאת כביכול יש כאן איזה עניין אישי עם הרמ"ש בלבד, ולא היא. אילו היה כך, הרי החידוש בדבריי באמת לא היה גדול כל כך, ומאמיני אליעזר שך היו אומרים: פשיטא, מאי קמשמע לן?! הרי ה'מרן' שלנו אמר כבר כיוצא בזה - אף שכמובן אליעזר שך וכיוצא בו אין להם השגה בהקשר הפילוסופי של הדברים.

      אבל האמת היא כי להיפך, מדבריי עולה כי אליעזר שך השטני לא צדק כלל בתארו את הרמ"ש כסוטה מדרכה האותנטית של חב"ד, וכפי שהוכחתי כי דברים שערורייתיים מסוג דומה נמצאו כבר בכתביו הנשכחים של רש"ב.

      וכפי שאני מסכם זאת בספרי:

      "האיבה הקבלית לאל הלוגי של הרציונליסטים היהודים, הגיעה בתיאולוגיה של חב"ד לשיאה האבסורדי. הדורות הראשונים של חב"ד עוד הסתפקו, בדומה למיסטיקנים חסידיים ולא-חסידיים אחרים, בהרחבת האומניפוטנטיות האלוהית לנמנעות לוגיות-מתימטיות, ונרתעו מפריצת-גדר מוחלטת גם לנמנעות תיאולוגיות. אולם ההיסטוריה מראה כי הרמב"ם צדק, ומשתינתן רשות למשחית להשחית את גבולות החשיבה ההגיונית, אינו עתיד עוד להבדיל בין "המציא מרובע שאלכסונו כצלעו, או זווית מוגשמת שיקיפו בה ארבע זוויות פשוטות ניצבות" , לבין "היות השם ממציא כמותו, או משיב עצמו להיעדר, או שיתגשם". בדורות האחרונים של חב"ד, מפלצת 'נמנע הנמנעות' הלכה ותפחה עד לאנרכיה דתית וניהיליזם תיאולוגי מוחלט, המתבטאים בצורה הטובה ביותר בהצהרתו של ר' מנחם מנדל שניאורסון [...] אמנם, יש להודות כי ביטויים קיצוניים אלו של קו מחשבתי זה מופיעים רק בספרות המאוחרת של חב"ד, ואין למצוא כמותם אצל אף הוגה יהודי אחר. אולם, אותו ביטויים קיצוניים אינם אלא סיומו הטבעי של מסע ארוך ורב-משתתפים לשיחרור אלוהים מכבלי הלוגיקה, וסילוק ההיגיון מן החשיבה היהודית התיאולוגית. תחילתו של מסע זה בהתפרצויות בחוגים קבליים מצומצמים במאה השש-עשרה, וסופו בסוף המאה העשרים, כשלפיתת המוות של הקבלה חובקת כמעט את כל העולם היהודי" (מה שאלוהים לא יכול, עמ' 390-389).

      שימו לב!

      המקובלים שיצאו נגד הרמב"ם וחבריו דחו רק את התנגדותו של הרמב"ם לנמנעות לוגיות-מתמטיות כגון "המציא מרובע שאלכסונו כצלעו, או זווית מוגשמת שיקיפו בה ארבע זוויות פשוטות ניצבות" , אבל לא העיזו לדחות את דברי הרמב"ם על הנמנעות התיאולוגיות - ""המציא מרובע שאלכסונו כצלעו, או זווית מוגשמת שיקיפו בה ארבע זוויות פשוטות ניצבות" , לבין "היות השם ממציא כמותו, או משיב עצמו להיעדר, או שיתגשם" .

      אפילו בדורות הראשונים של חב"ד שהפכו את 'נמנע הנמנעות' לדגלם, עדיין לימד ה'צמח צדק' כי אלוהים אינו יכול לברוא אלוהים אחר כמוהו (ראו בספרי, עמ' 373-372).

      רק מזמן הרש"ב נפרץ הסכר לחלוטין.

      יש שלושה נמנעות שהרמב"ם והרציונליסטים לימדו שאלוהים אינו יכול עליהם, והם תמיד מונים אותם יחד:

      היות השם ממציא כמותו,
      או שיתגשם,
      או ישיב עצמו להיעדר.

      היות השם ממציא כמותו - לימד הרש"ב, שהוא כן יכול...

      או שיתגשם - הוסיף עליו הרמ"ש: גם זה הוא יכול...

      (וראה זה פלא - בשני אלו דווקא נתנו לו גם הנוצרים יכולת, כבר לפני אלפיים שנה...)

      אבל מה עם הנמנע השלישי, שישיב עצמו להיעדר?

      עד עכשיו לא מצאתי אפילו בכתבי חב"ד דבר בקשר לכך. ולמה? אם 'נמנע הנמנעות' גובר על כל העיקרים, למה לעצור דווקא בזה?

      אך אם לא הגענו לכך בדור החמישי ובדור השביעי, אולי יש עוד תקווה לדור השמיני... יום יבוא ויקום עוד החב"די שיכריז כי בכוח 'נמנע הנמנעות', יכול אלוהים גם לאבד את עצמו... ולאחר שבדרך זו סוף סוף ניפטר מאלוהים לחלוטין, בודאי יסתיים אז כבר גם ציחצוח הכפתורים ודבר לא יעכב עוד את משיח מלהתגלות כאן למטה בטוב הנראה והנגלה למטה מעשרה טפחים, והוא יגאלנו.

      מחק
    2. את הנמנע השלישי -
      ההעדר, לפחות העדר חלקי - השארנו לבעלי השקפת "צמצום כפשוטו" שלדעתם הקב"ה נעדר מהעולם..

      מחק
    3. אתה כותב בצחוק, אבל לו קראת את ספרי היית רואה כי אין זו בדיחה כלל.

      ראה שם, עמ' 381 ואילך:

      "מעבר לכך, ממשיך ר' מנחם מנדל, ואף מפתח, את הקו שהתחיל בו ר' שלום בער שניאורסון, לפיו אלוהים הוא "נמנע הנמנעות" גם כשמדובר בנמנעות תיאולוגיות. [...] אבל דווקא כאן מתגלה בסופו של דבר האבסורד המובנה שבכל מרידה בלוגיקה, כשתורת חב"ד כורתת לבסוף גם את הענף עליו יושבת היא עצמה. אחד הפולמוסים התיאולוגיים החריפים ביותר בהיסטוריה היהודית, היה הויכוח בנושא הצימצום, רעיונו המפורסם של האר"י, שהתיימר לפתור את הבעיה הפילוסופית היסודית ביחסי אלוהים-בריאה [...] בסוף המאה השמונה-עשרה חדל הויכוח להיות אקדמי ועבר לפסים אלימים, כשעמד במרכזה של מלחמת העולם שהתפרצה במזרח אירופה בין החסידים למתנגדים. בסתיו 1796 החרים ר' אליהו מוילנא את החסידים [...] החסידים לא טמנו ידיהם בצלחת, והכריזו כי ר' אליהו מוילנא הוא האפיקורס, ותורתו – מינות והגשמה. ר' שניאור זלמן מלאדי כתב בחיבורו הראשי: "יש להבין שגגת מקצת חכמים בעיניהם, ה' יכפר בעדם, ששגו וטעו בעיונם בכתבי האריז"ל והבינו עניין הצימצום המוזכר שם כפשוטו [...] אולם בדור השביעי של חב"ד, הגיעה התפיסה הפרדוקסלית של 'נמנע הנמנעות' לרמת אבסורד כזו, שר' מנחם מנדל מזדהה דווקא עם אויבי חב"ד של הדור הראשון, והופך לחוכא ואטלולא את הרעיון שמחולל חב"ד, ר' שניאור זלמן מלאדי, ותלמידיו, מסרו עליו את נפשם בשנים המכוננות של החסידות. ר' מנחם מנדל מעיז פניו מול מחולל חב"ד: "טועים?! איני רוצה להתווכח עם כ"ק אדמו"ר הזקן, אבל באמת קשה קצת לקרותם "טועים", שהרי הם גדולי ישראל שסברו כך [...] הרשב"א כותב בתשובתו הידועה שהוא ית' "נמנע הנמנעות", שלפניו ית' אין שייך ח"ו שום דבר נמנע. וא"כ, אם יכול להיות גבול ובלי גבול כאחד, מדוע שלא יוכלו לומר שהצימצום הוא כפשוטו, ובכל זאת אין זה קושיא [...] לכל המעיין בדברי ר' שניאור זלמן מלאדי שציטטתי מקודם, ברור כי פרשנותו של ר' מנחם מנדל מופרכת לחלוטין" וכו' וכו'.

      לא יאומן, נכון?! ואידך זיל גמור שם בספרי.

      מחק
  9. יפה מאוד, סוף סוף אתה מתחיל להתחמם

    השבמחק
  10. מה דעתך על טיעונו של הרש"ב, שהיות והרשבא כתב שמה שבא בקבלה נאמינהו, והיות ו"מקום ארון אינו מן המידה" בא בקבלה וראינוהו בחו, ש גם הרשב"א יודה בו.

    השבמחק
    תשובות
    1. דעתי היא כי טיעונו של הרש"ב מופרך, ולא זו בלבד אלא שרש"ב בעצמו חייב להודות מיניה וביה כי לא "ראינוהו בחוש" לנס מקום ארון כפי שהוא מבין אותו.

      וכפי שאני מסביר בספרי בהקשר לדברי הרבי מראדזין, שעסק גם הוא בנושא:

      "כאן נראה באופן משעשע למדי, כיצד הגישה המיסטית מסתבכת בתוך עצמה. ניצוץ השפיות שבכל זאת נותר אצל המיסטיקן, מונע ממנו מלהמשיך עם גישתו עד הסוף. ליינר מבין בעצמו, כי נס אנטי-לוגי כמו "מקום ארון אינו מן המדה" כפשוטו, הינו באמת חסר-משמעות. גם אם התרחש נס כזה, הרי אף אדם, למעשה, לא יכל לראות אותו, להתפעל ממנו או להלל עליו. בניגוד לנס קריעת ים סוף, למשל, שם חזו הצופים בהתפעלות בכוחו של אלוהים להתגבר על חוקיות הטבע, בנס מקום ארון הם בהכרח לא ראו כלום, ולא חשו בהתרחשותו של שום דבר יוצא-דופן. כי מה יכלו לראות? את הארון תופס מקום ולא תופס מקום, בעת ובעונה אחת? הרי זה דבר שעבור יצור לוגי אינו ניתן לתפיסה, ובודאי לא לראייה; צריך להיות אלוהים שמעל-ללוגיקה לא רק כדי לעשות זאת בעצמך, אלא אפילו כדי לתפוס זאת כשזה נעשה בידי מישהו אחר. מה נותר לנו? התיאור בספרים, שגם אותו אי אפשר לתפוס? הרי מבחינתנו זה ריק לחלוטין. בלית ברירה, מנסה ליינר ליצוק בכל זאת משמעות לסיפור, באמצעות הטענה כי בשעת מעשה לא רק שאלוהים התגבר על הלוגיקה בעצמו, אלא גם העלה את הצופים בו לרמה על-לוגית כזו, שהיו מסוגלים להבין וליהנות מן הנס. אם כך, מותר לומר, גדול הנס האחרון מן הראשון; אבל מה המשמעות של זה עבורנו, שבניגוד לצופים באותו נס, נותרנו כבולים ללוגיקה הרגילה? בילבול נוסף חל אצל ליינר, ומאותה סיבה, כשהוא מעלה בתוך כדי דיבור שני ניסוחים סותרים: קודם ש"כן יכול לחדש לנו דעה ושכל אחר... שאפשר להיות שני הפכים בנושא אחד", ואחר כך ש"כן השיגו אז שאינם הפכים כלל". כלומר, הוא אינו מסוגל להחליט אם אלוהים יכול לבטל לגמרי את חוק הסתירה, או רק לפעול שדבר-מה לא יהיה סתירה. אפשר כמובן לשאול אם יש בכלל הבדל בין שני הניסוחים הללו, אבל אף זוהי שאלה הדורשת התייחסות, שליינר מתעלם ממנה" (מה שאלוהים לא יכול, עמ' 360-359).

      מחק
  11. אני מניח שמה שהוא התכוון "נראה בחוש" מתכוון לכך, שחז"ל - שהם מוסרי הקבלה- מתארים סיטואציה, שבה לאחר שהניחו את הארון, מדדו את השטח ואיכשהו הארון לא תפס מקום.

    אולי אפשר יהיה לומר זאת גם על הקבלה" עומדים צפופים ומשתחווים רווחים".

    וכאן מאד חשובה לי תשובתך על כך שהרשב"א כותב שדבר שבא בקבלה נאמינהו.

    אני למיעוט ידיעתי, לא יודע איך מתמודדים עם טענה זו.

    השבמחק
    תשובות
    1. "לאחר שהניחו את הארון, מדדו את השטח ואיכשהו הארון לא תפס מקום" -

      ואני אוכיח לך שאין 'איכשהו' כזה, ולא אתה ולא רש"ב מסוגלים לאף לדמיין אותו, ואין צריך לומר שלא היה מעולם אדם שראה אותו "בחוש".

      מכיוון שבין חב"דיים לאקדמאים ישנם הבדלים בהשקפה אך לא בנוירולוגיה, הנה ניסוי מחשבתי שאני בטוח כי תוכל לבצע בעצמך כאן ועכשיו:


      עצום עיניך ונסה לצייר בדמיונך מגדל שגובהו, בעת ובעונה אחת, גם חמישים מטר וגם מאה מטר.

      כלומר, לא ששנייה אחת תדמיין אותו כגבוה חמישים מטר ובשנייה שלאחריה כגבוה מאה מטר, ולא שתצייר לך בדמיונך שני מגדלים אחד ליד השני אחד בגובה חמישים מטר ואחד בגובה מאה מטר ותדלג ביניהם במחשבתך - לא! אלא, באותה השנייה עצמה עליך לדמיין מגדל אחד ויחיד שגובהו גם חמישים מטר וגם מאה מטר.

      אינני מחכה לתוצאות הניסוי כי ברור לי שלא תצליח בכך, ואם תנסה שוב ושוב תלקה בכאב ראש או תפתח ח"ו סכיזופרניה.

      באופן זה עצמו, לא אתה, לא רש"ב, ולא אחד מישראל בזמן שביהמ"ק היה קיים, מסוגלים אפילו לדמיין 'מקום ארון אינו מן המדה' באופן שאתם טוענים לכך כביכול. אתם אמנם אומרים את המילים, אך אפשר גם לומר 'ברברבר' מבלי שתהיה לכך משמעות. וכיוצא בזה כתב הרמב"ם על דברי הנוצרים שהשלושה הם אחד והאחד שלושה.

      מחק
  12. סליחה שאני לוחץ. שאלתי גם לגבי דעתו של הרשב"א שדבר שבא בקבלה נאמינהו.

    השבמחק
    תשובות
    1. ואילו היה בא בקבלה "וועח%@צמכי#&*" היית יכול להאמין בזה?

      היית יכול לתלות זאת בסלון או לרקוד עם זה, אבל לא להאמין בזה, ככל ש'להאמין' משמעותו במובן המקובל של קבלת דבר-מה כאמת, ואי אפשר לקבל כאמת הברות חסרות משמעות שאינך מסוגל בכלל לתופסן.

      וראה בספרי:

      "בעוד עם כל השיטות האחרות מתעמת רב סעדיה בכלים פילוסופיים, למאמיני האפשריות האוניברסלית הוא מציע טיפול שונה לחלוטין: "והדעת הי"ג, דעת הסכלים, והם העם אשר עם הכחשתם המדעים כיחשו גם המוחשות, ואמרו כי אין אמת לשום דבר כלל, לא לידוע ולא למוחש. והם יותר סכלים ממה שקדם זכרם, כי הם, כאשר ייאמר להם: היתכן שיהיה הדבר קדמון לא חדש, או חדש לא קדמון, או חדש וקדמון יחדיו, או לא חדש ולא קדמון? יאמרו: כן! וכאשר ייאמר לאחד מהם: היתכן שיהיה האדם ההוא אדם לא חמור, או חמור לא אדם, או אדם וחמור יחד, או לא חמור ולא אדם? אומרים עוד: כן! ומי שהביאתהו האיוולת או הוציאתהו העקשות אל עניין כזה, אין אופן לדבר איתו ולא תועלת בהתווכח עימו... אבל הדרך לאלה, ירחמך האלוהים, להרעיבם עד שיתרעמו מהרעב, ולהצמיאם עד שיגיע בהם הצמא, ולהכותם המכות המכאיבות עד שיבכו ויזעקו. וכאשר יבטאו בהודאה בכאב, כבר הודו במוחש, וכאשר יבקשו המאכל והמשתה והמנוחה, כבר הודו בתחילת דבר שסמוך למוחש..." בדומה לכך כתב הפילוסוף המוסלמי אבן סינא בספר הריפוי כי דרך הטיפול הראויה במכחישי חוק הסתירה היא הלקאה, שהרי לדידם "כאב" ו"לא כאב" היינו הך ; והרעיון מופיע כבר במטאפיסיקה לאריסטו" (מה שאלוהים לא יכול, עמ' 429-428).

      מחק
  13. משנכנס אדר מרבין בשמחה - התכתבות עם עורך 'הערות וביאורים', גערליצקי, "מראשי ישיבת אהלי תורה"...

    1

    2018-02-22 5:26 GMT-05:00 נתי :
    שאלת אורים ותומים בשבת ושאלת הבל מס' 'קב חיים' (?)
    שלום וישע רב!
    לפני איזה שבועות אמרו לי שפירסם אצלכם א' בערגשטיין מאמר הנוגע לספרי 'מה שאלוהים לא יכול' (בגליון א'קלט). והנה בהנוגע למאמרו, כבר מחינא ליה אמוחא והקהיתי את שיניו כראוי בתגובתי המפורטת שנתפרסמה בהאינטרנט ומסתמא הגיעה למי שהיתה צריכה לו.
    אך משכך עיינתי גם בגליונכם האחרון סי' א'קמ לראות אם נתעסקו בזה עוד. ולא מצאתי, אך בינתיים התחלתי לקרוא שם בהמאמרים הנדפסים וזה יצא ראשונה בהמאמר על שאלת או"ת בשבת.
    ונפלאתי, איך יסבול הנייר דברי הבל כמו שדפסתם שם? והבאתם בשם א' 'שו"ת קב חיים" ולא ידעתי מיהו, ש"הקשה" בהש"ס נדה דף ס"א דמוכיח מהא דקוברין המת בכלאיים דמצוות בטלות לעתיד לבוא, וקשה לו מדאיתא בתרגום גבי שמן דאשת עובדיה דהיה פטור מן המעשר "דלא ניתן שמירת התורה אלא בדברים טבעיים", וה"נ ע"פ טבע התכריכין נפסדו כבר רק בנס יעמדו בלבושיהן, ובבגדים שע"י הנס ליכא דין כלאיים? והאריך מזה מחבר המאמר בדין שאלה באו"ת שהיא ע"י נס וכו'.
    והנה הקושיא מן הש"ס בנדה ודאי קושיא של שטות היא - ומניין להקוברים את המת שלא תהא תחיית המתים בתוך שעה אחת מן המיתה, ועדיין תכריכי הכלאיים טובים ושלמים? ובפרט אתם אנשי חב"ד המדברים גבוהה גבוהה 'אט אט קומט משיח' 'משיח נאו' וכיוצא, ומשמיצים את אליעזר שך על שאמר כי נחיה עוד אלפיים שנה בלי הגולן... והנה כשמגיע אליכם, שכחתם כי משיח עומד לבוא כבר מחר...
    ובגוף הדברים ג"כ יש לפקפק, הן בדברי 'קב חיים' הלז והן בדברי בעל המאמר, ובטוחני כי זה הלשון "דלא ניתן שמירת התורה אלא בדברים הטבעיים" ליתא בתרגום שם רק אותו 'קב חיים' בדאה מליבו, ולא הבין כלל כוונת התרגום. התרגום אמר דין ששמן היוצא מפרי עץ הזית חייב במעשר, ולא שמן שנתהווה ע"י נס - והרי אפילו שמן הנעשה מזיתי הפקר פטור ממעשר; וכי יש לך הפקר יותר ממה שנתהווה ע"י נס? אבל לחדש מזה שאם נתהווית תערובת צמר ופשתים ע"י נס מותר ללובשה, לא שמענו כ"כ. ואפילו נאמר בזה ג"כ דסוף סוף צמר לא מיקרי אלא הבא מן הכבשים ופשתן אינו אלא העולה מן האדמה, לחדש עוד דה"נ כתיבה ע"י נס לא מיקרי כתיבה לעניין שבת, ודאי רחוק יותר. וא"כ לדבריכם ה"נ דשרי להרוג חברו ע"י שם ואין בו משום לא תרצח, "דלא ניתן שמירת התורה אלא בדברים הטבעיים"...
    וכ"ש במה שדימה אותו הסכל בעל 'קב חיים' דלא תועיל טבילה בבארה של מרים כיוון שהיה ע"י נס - ושם לא היה הנס אלא בגלגול המים אבל המים עצמם היו טבעיים, אלא שהלה טועה דכל שנעשה בהחפצא איזה נס תיכף הוא נפסל לכל דינים שבתורה... ואפילו היו המים נבראים יש מאין, כיוון דעתה מים לפנינו מהיכי תיתי שלא לטבול בהם? ובזה ודאי אין לומר דצריך מי מעיין דווקא דהא כל המימות כשרים, ואפילו יפלו מים מכוכבא דשביט ודאי כשרים וה"ה במים שע"י נס.
    נו מילא, העיקר שכבר יש לי מה לומר בסעודה שלישית בשבת זו כאן בהמבורג. והר' ביסטריצקי שהיה עורך אצלכם ואמר לי שאתה קוראו 'אבוהון דכולהו', ישמע גם הוא לאן נידרדרתם.
    ישראל נתנאל רובין
    אוניברסיטת המבורג, גרמניה

    השבמחק
    תשובות
    1. 2

      המערכת
      699 Eastern Parkway│Brooklyn, New York 11213
      Tel. (917) 947-8275 │Fax. (718) 247-6016. │Web. Haoros.com

      בס"ד
      הנך שוטה עם הארץ מחוצף וגס רוח ואל תען כסיל כאולתו (שבת ל,ב) ודבריך אינם כלל בסגנון של דברי תורה, אלא דברי חוצפה.
      הקושיות שלך הם שטותים והבל ממש, כי אינך יודע כלום אודות תחיית המתים, וכן שאר השטותים שהנך כותב,כנראה שאינך יודע כלום בענינים אלו.
      אייעץ לך לטובתך ללכת לקברו של הגאון קב חיים זצוקללה"ה ותבקש ממנו מחילה.

      3
      מאת: natie
      תאריך: 25/02/2018 11:40 (GMT+01:00)
      אל: Haoros Ubiurim - הערות וביאורים
      נושא: השב: Re: שאלת אורים ותומים בשבת ושאלת הבל מס' 'קב חיים' (?)

      ומי ישלם לי את הכרטיס לקברו של אותו עהרנרייך, אי שם בהונגריה?
      ובכלל, איך הוא יכול להיות 'זצוקללה"ה' - וכי הוא למד 'חסידות'?!...
      ולעניין תחיית המתים שאני איני יודע כלום, אתה מהיכן אתה יודע? מה'ליקוטי שיחות'? או שהיית שם וחזרת?
      לגופו של דבר, הרי כדאמרי אינשי 'נתפסת עם המכנסיים למטה', שכן לו האמנת באמת בביאת המשיח בכל רגע ממש - עם כל הפירושים שבתיבת ממש - לא היית נזקק לקושייתו של 'קב חיים', הבנויה על ההנחה כי ביאת משיח ותחיית המתים הם תמיד דבר רחוק, שבודאי יבלו התכריכים עד שזה יקרה.
      מאמרך כולו אינו חורג מרמת 'חבורה' של ישיבה-קטנה, אבל בכל אופן הגעתי דרך קריאתו להערה למדנית יקרה שחידשתי בהתרגום יונתן בעניין שמן נס, והיה זה שכרי וכל זה הוא כבר כדאי.
      אגב, מה שלומו של בערגשטיין אצלכם?
      והשי"ת ישלח לנו מהרה משיח האמיתי ונזכה לראותו ולקבל פניו, במהרה בימינו.

      מחק
    2. 4.

      : Haoros Ubiurim - הערות וביאורים [mailto:haoros@haoros.com]
      Sent: Monday, February 26, 2018 5:25 AM
      To: natie‏
      Subject: Re: השב: Re: שאלת אורים ותומים בשבת ושאלת הבל מס' 'קב חיים' (?)

      כבר אמרו חז"ל, וכמו שמביא הרמב"ם (בפרק ו מהלכות תלמוד תורה),עון גדול הוא לבזות את החכמים או לשנאותן לא חרבה ירושלים עד שבזו בה תלמידי חכמים שנאמר ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו כלומר בוזים מלמדי דבריו וכן זה שאמרה תורה אם בחקותי תמאסו מלמדי חקותי תמאסו וכל המבזה את החכמים אין לו חלק לעולם הבא והרי הוא בכלל כי דבר ה' בזה.

      ולענין תחיית המתים, אתמהה! מה לך ולתחיית המתים?! כבר אמרו חז"ל במשנה במשנה במסכת סנהדרין (צ, א): אלו שאין להם חלק לעולם הבא, האומר אין תחיית המתים מן התורה, ואין תורה מן השמים, ואפיקורס. ובגמרא שם (צט, ב) פירשו, רב ורבי חנינא אמרו שניהם, "אפיקורס", זה המבזה תלמידי חכמים. נמצא אם כן שהמבזה תלמידי חכמים, אין לו חלק לעולם הבא! (תחיית המתים כמו שמובא בדא"ח).

      ומסיימים בטוב, ידיעת המחלה כבר חצי רפואה, ושהשי"ת יתן לך ההתעוררות לשוב מדרכיך הרעים אשר כל יסודם בגאווה וגסות הרוח, ושתצליח בכל העניינים.


      מחק
    3. 5.
      Israel Netanel Rubin
      אין לך מה לענות בלימוד, אז אתה מנסה את כוחך בהטפת מוסר. אך גם בכך לא הצלחת.
      העתקת מדברי חז"ל ומן הרמב"ם: "עון גדול הוא לבזות את החכמים" וכו'.
      ומה זה שייך לענייננו? על הכל מוסכם מה שכתוב בגמרא הקדושה וברמב"ם כי עוון גדול הוא לבזות את החכמים. אך השאלה היא אחרת – האם עהרנרייך זה הכותב שטותים כאלו, אכן הינו בגדר 'חכם'?
      מטורף החצר הבני-ברקי המנוח, משה מרדכי שולזינגר, מביא בספרו על קנייבסקי הזקן, 'פניני רבינו הקהילות יעקב', מעשה נאה.
      כשהתחילו אנשי חב"ד לבלבל המוחות בתעמולה על משיחיות רבם והביאו מהרמב"ם על חזקת משיח וכו', סח קנייבסקי:
      בצעירותי בביאליסטוק שבפולין הליטאית היה בעיר משוגע אחד, לא עלינו, שטירופו היה בזה שהיה טוען תמיד שהוא אליהו הנביא.
      הילדים כדרכם של ילדים היו מתקלסים בו, רודפים אחריו וצועקים: לא, אינך אליהו הנביא!
      והמסכן היה צועק עליהם: כופרים, אפיקורסים, מינים!!! היה תופס אותם בצווארוניהם וגוררם אחריו לבית הכנסת, פותח התנ"ך והגמרא, וצועק: הנה כאן כתוב בפירוש: הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא וגו' – איך תעזו, מחוצפים, לכפור בספרים קדושים כאלו?!
      הילדים היו מתפקעים מצחוק וקוראים: הגמרא, הנביא, הם באמת ספרים קדושים, וכל מה שכתוב שם על אליהו הנביא בודאי יתקיים – אבל היכן אתה רואה כתוב כאן כי אתה הוא אליהו הנביא?!
      אבל המשוגע בשלו: כופרים, אפיקורסים!!! הרי כתוב במפורש: הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא וגו'...
      קנייבסקי ינק עוד יניקה מן הסיגריה, ליטף את שפמו הצהוב מטבק ונאנח: והנמשל מובן.
      ועהרנרייך זה ההונגרי שלך בעל 'קב חיים', לא זו בלבד שלא הגיע לכלל 'חכם', אלא אף שמץ מינות נזרק בו, רחמנא ליצלן. שאילו היה מאמין כי תיתכן ביאת המשיח בכל רגע, וכבלשונכם אנשי חב"ד המדברים גבוהה גבוהה 'אט אט קומט משיח' 'משיח נאו' וכיוצא, הרי לא היה מקשה קושייתו של שטות מן הש"ס בנדה, אשר נוסדה כולה על ההנחה כי תחיית המתים בהכרח דבר רחוק הוא ואי אפשר שלא יבלו התכריכין עד שתהיה. וכבר הדפסתי העמוד מס' קב חיים וחילקתי לכל האנשים ששמעו אותי בסעודה שלישית כאן בהמבורג יע"א, ושוברו בצידו ממה שטענתי עליו – שורו נא וראו שטותו של זה, או הסבירו לי במה אני טועה! ועדיין לא השיבני אחד מהם דבר.

      ----המשך בתגובה הבאה-----

      מחק
    4. ---המשך ---

      עוד כתבת: "ולענין תחיית המתים, אתמהה! מה לך ולתחיית המתים?! ... נמצא אם כן שהמבזה תלמידי חכמים, אין לו חלק לעולם הבא! (תחיית המתים כמו שמובא בדא"ח)".

      ראשית, נשתבשת בלוגיקה פשוטה: ואף לו יונח כדבריך כי ח"ו לא אזכה לתחיית המתים – עפרא לפומך – וכי משום כך מנוע אני מלפלפל בדיני תחיית המתים?! וכי אם אני ישראל, איני רשאי לפלפל בהלכות הנוגעות לכהנים?!
      ועוד, שתלית הכל במה שכתוב ב'דא"ח' שלכם דעולם הבא היינו תחיית המתים; וזה שיבוש. כי אתם ברמות רוחא דנקטא לכו מכריזים ש'תורת החסידות הכריעה כהרמב"ן'. ומה כוחה של 'תורת החסידות' המפוקפקת שלכם לתחוב עצמה בדבר שנחלקו בו גדולי העולם, ודעת הרמב"ם דעולם הבא לחוד ותחיית המתים לחוד?!
      וצא וראה בלשונו הזהב של הרמב"ם באיגרת תחיית המתים, האיך הוא מתלוצץ מן ה'דא"ח' שלכם:
      "שאנחנו בארנו שם שתחיית המתים היא פינה מפינות תורת משה עליו השלום, שאינה התכלית האחרון, הוא חיי העולם הבא [...] ואין ראוי שיחלוק אדם על הפנינים האלה שיש עליהם ראיות שכליות בפשוטי דרשות, שראוי לאומרן בפני הנשים בבית האבל".
      שמעת?! את ה'דא"ח' שלך אתה יכול לקחת ולהיכנס איתו לעזרת נשים, ותספר להן שם שעולם הבא הוא תחיית המתים; אבל לדעת הרמב"ם – כן, אותו רמב"ם שאתם מתיימרים ללמוד ממנו ג"פ בכל יום – עולם הבא לחוד ותחיית המתים לחוד, ומה עניין הגופים לעולם הבא?!
      אלא שאתם בעזותכם סבורים כי הרמב"ם מחוייב גם הוא למפרע להשתחוות בפני שטות 'דא"ח' שלכם. ועל דרך זו הבאתי בספרי הנורא 'מה שאלוהים לא יכול', בעניין הנמנעות:

      אולם לטעמי ,הקטע המקומם ביותר במלל האינסופי של ר' מנחם מנדל בנושא, הוא "הסברו" המנומק, מדוע לקונצנזוס בעניין הנמנעות שעד המאה השש-עשרה הקיף את כל גדולי ישראל, לא נותר כיום מקום ביהדות אפילו כדעה אלטרנטיבית:

      העניין דחיבור הפכים, ב' הפכים בנושא אחד – הרי זה חידוש גדול ביותר. ולכן קודם גילוי פנימיות התורה בשלמות וכו', היו גדולי ישראל שסברו שלא יתכן שיהיו ב' הפכים בנושא א' (ומה שמצינו שישנו העניין ד"מקום ארון אינו מן המידה"... הרי זה תפקידם למצוא תירוץ לדבר), ולכן כאשר ה"צמח צדק" מדבר אודות עניין זה, הרי הוא מביא ראיה והוכחה מדברי הרשב"א (שו"ת הרשב"א סתי"ח) שהקב"ה הוא נמנע הנמנעות וכו', זאת אומרת, שצריכים להדגיש שעניין זה נתגלה ע"י הרשב"א וכיו"ב. ולאחרי שמצינו זאת בשו"ת הרשב"א, מובן, שמה שישנם גדולי ישראל שדעתם לא היתה כן, הרי זה לפי שלא ראו את דברי הרשב"א, כי אם היו רואים שזוהי דעת הרשב"א, בודאי היו מסכימים עמו. וע"ד שמצינו שינויים בנוגע לכמה וכמה פסקי דינים כתוצאה מזה שנתגלו ספרי הראשונים שלא היו בדורות שלפנינו. זאת אומרת: אע"פ שבמשך זמן מסויים היה הפס"ד להלכה באופן כך וכך, אעפ"כ, כאשר נתגלה – לאחרי זמן – שדעת הראשונים היא באופן אחר (הן לקולא והן לחומרא), נשתנה הפס"ד הקודם, כי הפס"ד הקודם היה כתוצאה מזה שלא ראו את דברי הראשונים...

      האם ניתן להעלות על הדעת גיבוב מופרך יותר מזה? כפי שכתבתי, ה"גילוי" של הרשב"א לא היה ולא נברא ואפילו משל לא היה, והרשב"א כותב בתשובה בפירוש כי האומניפוטנטיות האלוהית אינה מקיפה נמנעות לוגיות-מתמטיות. אבל אפילו נניח כי אמנם כתב הרשב"א כדבריו, כיצד ניתן לטעון "שמה שישנם גדולי ישראל שדעתם לא היתה כן, הרי זה לפי שלא ראו את דברי הרשב"א, כי אם היו רואים את דברי הרשב"א, בודאי היו מסכימים עמו"?! הפלא ופלא! מדוע היו אמורים רב סעדיה והרמב"ם, ר' חסדאי קרשקש ור' יוסף אלבו, ועוד עשרות גדולי ישראל, לבטל כולם את דעתם המנומקת מפני אמירה דרקונית של אותו פסוודו-רשב"א, שמשום מה נבחר דווקא הוא, כרשב"י בזמנו, ל"גילוי פנימיות התורה בשלמות"?! שאלה זו אינה מטרידה את ר' מנחם מנדל, שתוך כדי דיבור הופך מתיאולוג לפוסק "הלכה", ומגרש את התפיסה הרציונליסטית מגבולות הלגיטימיות היהודית. כך נמנע מהתפיסה הרציונליסטית בנושא הנמנעות, אפילו החסד האחרון המקובל בתלמוד ובספרות התורנית לגבי דעה דחויה של תנא, אמורא או פוסק, שמכל מקום מנסים הלומדים לפחות ליישב ולהבין כיצד ראה הוא את הסוגיא מנקודת מבטו. אולם כאן חורה אפו של ר' מנחם מנדל עד כדי כך, ש"מה שמצינו שישנו העניין ד"מקום ארון אינו מן המידה"... הרי זה תפקידם למצוא תירוץ לדבר". חתם, פסק, והלך לו. ('מה שאלוהים לא יכול', עמ' 389-388)

      מחק
    5. ------------סוף-----------------
      השתא דאתינן להכי אני מצרף לך גם את התשובה המפורטת שערכתי לבערגשטיין שלכם, ופירסמתי בכל מקום אפשרי. ולא זו בלבד, אלא ראה זה רעיון שעלה בדעתי כעת: אדפיס אותה ואשלחנה לכל הרבנים וה'משפיעים' שלכם, מטוביה בלוי עד המטורף שלום דב וולפא; ממנדל ווכטר עד יוסף יצחק אופן. כל אחד מהם יקבל עותק מסודר, ורק מלדמיין כל אחד מהם עומד וקורא את דבריי הנפלאים אני יושב כאן ומשתנק מצחוק.

      מחק
  14. סתם דיברת סחור סחור ולא הועלת כלום. עובדה הוא שחז"ל אומרים בשלושה מקומות מכח סתירה בין ברייתא לקרא דמסורת היא בידינו דמקום הארון אינו מן המידה. בהסוגיא אין שום ספק שהכונה הוא כפשט הדברים וכן משמע מכל המפרשים. כל הפילפולים שכאילו א"א לתפוס בהך נס בכלים אנושיים וכולי (וכבר הרגיש בזה הקושיא האדמו"ר מחב"ד זצ"ל בשערי אמונה סימן י' ועמד ע"ז)לא יועיל לך כלום שבודאי כונת חז"ל הוא כפשוטו, אין שום גדול או מפורש שאומר באופן ברור דאין זה כפשוטו. מה אתה חושב שהרב שטינמאן זצ"ל היה אומר בהך נידון דמקום הארון אינו מן המידה? וא"כ באמת כל הטענות שלך הוא על חכמי התלמוד, וכבר אמרו כל מי שכופר בנסתר בנגלה באמת הוא כופר בנגלה בנסתר.

    השבמחק
    תשובות
    1. מדברי חכמי התלמוד בכמה מקומות נראה כי האמינו שאין לאלוהים יכולת על הלוגיקה, ודבר זה נתבאר בפרק הראשון מספרי. הבאתי שם עמ' 17 המשנה בברכות פ' הרואה דף נ"ד דהצועק לשעבר ה"ז תפילת שווא, והפירוש הפשוט בזה שאין לאלוהים יכולת לשנות את העבר, וכך פירשו שם ר' משה הנרבוני, ר' חסדאי קרשקש בספר אור ה', רשב"ץ בס' מגן אבות, ועד ר' יעקב עמדין, הכותב שם בספרו לחם שמים:

      "מכאן שחז"ל חכמי האמת שמרו חוק השכל, קיימו וקיבלו שיש לנמנע טבע קיים, כהסכמת כל בעל צורת אנושית".

      ואני מוסיף: ומכאן שחב"דיים כמוך אינם 'בעל צורת אנושית', לפחות לדעת ר' יעקב עמדין...

      וכן יש ראיה על דעת חכמי התלמוד ממה שאמרו דהכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים, כמ"ש בספרי שם:

      "אלוהים יכול כמובן להכריח כל אדם לעשות כל פעולה שהיא, אבל פעולה מתוך הכרח, לפי ההגדרה, אינה עשויה להיחשב יראת שמיים, ואילו להכריח מישהו לפעול מתוך יראת שמיים, היא סתירה לוגית, והלוגיקה מהווה מחסום אפילו עבור אלוהים. הראשון שעמד על משמעות עמוקה זו של המאמר התלמודי הוא המהר"ל מפראג" וכו' (מה שאלוהים לא יכול, עמ' 17).

      יש להודות כי בנס מקום ארון לכאורה יש בעייתיות לוגית, וע"ז אמר כבר הפילוסוף ר' לוי בן אברהם לפני שבע מאות שנה כי בע"כ אינו כפשוטו, כיוון שברור שאין לאל יכולת על הלוגיקה כמ"ש.

      מה שהבאת מס' שערי אמונה לא מצאתי שם כלום הנוגע לענייננו בסי' י', לא במהדורה הישנה ולא במהדורה החדשה.

      ומה עניין שטיינמאן לכאן ג"כ לא הבנתי, אלא אם אתה חושב משום מה כי מ'מרן' של ליטוואקעס אני נבהל יותר מן החב"דיים.

      מחק
  15. הרב כשר כבר כתב בתורה שלמה על כל הענין במילואים לפרשת יתרו, ומענין שה"ה כתב מכוח הכרח אחר שהרשב"א חולק על הרמב"ם.

    השבמחק
    תשובות
    1. מי זה "ה"ה" ש"כתב מכוח הכרח אחר שהרשב"א חולק על הרמב"ם"?! כמדומני שהמצאת מוחך הקודח הוא.

      הר' כשר במילואים לפר' יתרו מאריך לבאר דעות הטועים בעניין ההגשמה שהביא הראב"ד בהשגות פ"ג מהל' תשובה, ולא ברור לי מה אתה מביא משם.

      אבל כיוון שהזכרת דברי הר' כשר שם בס' תורה שלמה, נזכרתי אני באחד ממטורפיכם, אברהם ברוך פעוועזנער, שפירסם בשנת תשנ"א ספר "על הצדיקים", ובו מנסה הוא לקנח סורחנכם בעניין 'עצמות ומהות' ש"נתלבש" בגופו של רבכם.

      וראה שם, עמ' קיד:

      "יש להוסיף שענין זה שהקב"ה הוא כל יכול עד כדי כך שהוא יכול להתצמצם
      בדמות אדם וכו' הוא שיטה שלימה של הראשונים החולקים על הרמב"ם בזה
      כמו שהביא בזה בתורה שלימה חלק ט"ז במילואים סימן ל"ב בקונטרס דיברה
      תורה כלשון בני אדם" וכו', עכ"ל הסרוח.

      כלומר, הנבל הזה מתרץ סורחנכם בזה שזוהי כבר "שיטה שלימה", שהרי "גדולים וטובים ממנו", עוד בזמן הרמב"ם, סברו שהאלוה הוא גוף, ודלא כהרמב"ם...

      והוא דווקא צדק. אכן, שם הוא מקומכם, עם המגשימים עליהם חרץ הרמב"ם: "ואלו שאין להן חלק לעולם הבא, אלא נכרתין ואובדין, ונידונין על גודל רשעם וחטאתם, לעולם ולעולמי עולמים: המינים... חמישה הן הנקראין מינים: האומר שאין שם אלוה... והאומר שיש שם ריבון אחד, אלא שהוא גוף ובעל תמונה" (פ"ג מהל' תשובה).

      מחק
  16. תודה על התשובה. ולעצם הענין נו נו כל למדן מבין שהראיה של מקום הארון אינו מן המידה חזק יותר באופן מהותי מהראיה של תפילת שווא. הדין שתפילה על שעבר הוא תפילת שוא זה יוכל להיות מכמה וכמה סיבות שאחת מהם יוכל להיות באמת הבעיה של סתירה לוגית. אבל אם איתא בגמ' שיש נס של מקום הארון אינו מן המידה זו ראיה שאין עליה תשובה. הבאת מפרש אחד שכתב שדברי הגמ' אינו כפשוטו לוי בן אברהם, בדיקה מהירה בוקיפדיה מלמדת אותי שהרשב"א קרא לו "מין ואפיקורס אשר המאמין בדת מחמד טוב ממנו". מה תלונתכם דוקא על חב"ד (בענין זה) ? הרי כמעט כל המפרשים הראשונים והאחרונים הרגילים משמע שלמדו הך גמ' כפשוטו?
    הרב כשר שם מסביר שיטת המגשמים בזה שקב"ה הוא כל יוכל ואע"פ שיש בזה סתירה לוגית דהיינו נמנע הנמנעות, והוא כותב בסוף "רצוני להדגיש שאפילו אחר ששיטת הרס"ג והרמב"ם נתקבלה.. שכל אדם מאמין שהבורא אינו גוף..בכל זאת סתם יהודי שלא חונך על ברכי הפלסופיא אלא על פשטות דברי חז"ל והראשונים, מבין ומפרש פסוקי התורה וירד ה' על הר סיני וידבר ה' פשוטם כמשמעם ואין שום פגם ח"ו באמונתו..וכדעת רמב"ח בכתב תמים ושאר הראשונים הנ"ל".
    באמצע דבריו שם ה"ה כותב שהרשב"א הוא לא כדעת הרמב"ם, אלא כהחולקים עליו. עי"ש הר"ז שם מפורש (לא כתבתי שאני מסכים אם ראיתו אבל כך הוא כותב). בשערי אמונה זה סימן י"א.
    על ההגשמה בחב"ד אני מאמין באמונה שלימה שהשם יתברך שאינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף ואין לו שום דמיון כללת וכן מאמינים חסדי חב"ד בכלל.

    השבמחק
    תשובות
    1. אני הבאתי ב' ראיות מהך דהכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים ומההיא דתפילת שווא, אבל באמת יש עוד ראיה ברורה כמ"ש בספרי עמ' 16: "לכל הניסים, הנפלאות והמופתים המרובים שבתנ"ך מכנה משותף: הם מתייחסים אך ורק לחילולם של חוקי הפיזיקה. קריעת ים סוף ובקיעת הירדן, ריפוי נעמן ותחיית בן השונמית, כולם אירועים שבעייתיותם בהפרת חוקי טבע ידועים ומקובלים, אך בשום פנים אינם מכילים סתירה לוגית" וכו'.

      וזו באמת הראיה הגדולה מכולן, שלא מצאנו בתנ"ך ובגמרא שום נס לוגי חוץ ממקום ארון - הלא דבר הוא! ולמה שתקו מחידוש גדול כזה והשמיעוהו רק פעם אחת בההיא דמקום ארון דווקא? ועוד, שא"כ נס זה גדול מכל ניסים שבתורה, ואיך לא נכתב ולא נזכר עד דרשה מאוחרת בזמן האמוראים, ובאמת היה ראוי להיכתב בתורה בפירוש ולעשות ממנו 'שטורעם' בלשונכם פי אלף מנס קריעת ים סוף וכדומה.

      וגם בההיא דמקום ארון לא כתוב בפירוש שיש להאל יכולת על הלוגיקה, רק מכיוון שלכאורה היא סתירה לוגית יוצא כך לכאורה בדרך עקיפין, וא"כ טוב לנו ליישב שם שאינו כפשוטו ובאמת אינה סתירה לוגית. ולעומת זאת, בב' הראיות שאני הבאתי כתוב בפירוש שאין להבורא יכולת ע"ז, ובפרט בההיא דהכל בידי שמיים דמסיק בפירוש: חוץ מיר"ש, היינו שאינו יכול ע"ז!

      ומה שהבאת שהרשב"א כתב מרורות על ר' לוי, מה בכך? הרשב"א כתב דברים קשים גם על ר' אברהם אבולעפיה שכל המקובלים קירבוהו. ואף בזמננו זה ה'מרן' של הליטוואקעס, אליעזר שך, כתב ודיבר כל נבלה על רבכם - וכי מכוח זה נפרך רבכם בהכרח? אלא כן הדרך בין הרבנים בזמן מחלוקת וקטטה שמגדפים זה את זה, ואין ראיה מזה. ועיין בספרי עמ' 187 ואילך דביארתי שר' לוי היה ירא ושלם והטעוהו להרשב"א במה שסיפרו לו עליו כביכול כופר ר' לוי גם בניסים שנגד הפיזיקה בלבד, וז"ל בספרי שם בעמ' 191:

      "מבדיקת כל המסמכים ששרדו מן הפולמוס ברור אפוא לחלוטין כי ר' לוי בן אברהם היה ירא ושלם מתחילתו עד סופו, תלמודי מובהק מנעוריו שההשכלה הפילוסופית-מדעית שרכש בהמשך הזמן לא היטתו במאום ממסורת האבות שגדל עליה. היחידים שכתבו בעניינו מתוך ידיעתם אותו פנים אל פנים, העידו כי "ליבו / כלב הים, יודע בתלמוד וזוכר בו... מדקדק בכל דיקדוקי סופרים, ומעריב ומשכים / והולך בדרך טובים ואורחות צדיקים" , ותיארוהו כ"אבן שלמה וצדק... איש חסיד לובש אורים ותומים" , ואין לנו כל יסוד להטיל ספק בדבריהם. אולם ר' לוי נפל קורבן לכוחות חזקים ממנו, ובעל כורחו היה לגיבורה של מלחמת התרבות שהתגעשה בין שני הזרמים המנוגדים בדור, כשהעסקנים החרדים אינם נרתעים לצורך השגת מטרותיהם מלטפול בשמו שקרים שונים, ובין השאר, כפי שראינו, לסלף את עמדתו בבעיית הנמנעות" (מה שאלוהים לא יכול, עמ' 191).

      ומה שהבאת מהר' כשר שמסיים "רצוני להדגיש שאפילו אחר ששיטת הרס"ג והרמב"ם נתקבלה וכו' סתם יהודי שלא חונך על ברכי הפלסופיא אלא על פשטות דברי חז"ל והראשונים, מבין ומפרש פסוקי התורה וירד ה' על הר סיני וידבר ה' פשוטם כמשמעם ואין שום פגם ח"ו באמונתו" - וכי מפיו אנו חיים? ולהרמב"ם אחד כזה הוא מין ואין לו חלק לעוה"ב, ובכן יכניסנו הר' כשר לעולם הבא שלו.

      ומה שכתבת שהוא כותב שם "שהרשב"א הוא לא כדעת הרמב"ם" (ומי זה 'ה"ה'?) מוטב העתק הדברים כמות שהם ונראה מה הם, כי חוששני שאתה כדרכך מערב עניינים שונים.

      מחק
  17. ויש להוסיף דאדרבה דמקום שהבאת ראיה שם פירכתך ועכ"פ אין לזה שום שייכות להדברים כאן, שהרי הגמ' שם מקשה אהא דקתני דתפילה על שעבר הר"ז תפילת שווא ממעשה דלאה ומתרץ בתירוץ הראשון שאין מזכירין מעשה ניסים, הרי שתפילה לחוד ומעשה ניסים לחוד, ואין שום קשר לעניננו. (וא"כ אדרבה מהא שהגמ' השוה בין מעשה ללאה לכל תפילה על שעבר הר"ז משמע להיפך דבריך) ואולי בהא גופא פליגי שני התירוצים אבל אין הכרח לזה כלל.

    השבמחק
    תשובות
    1. בעניין קושיית הגמרא ממעשה לאה דיברתי באריכות בספרי עמ' 19 הערה 30, ע"ש, ואין להעתיקו בכאן כי רב הוא, ובכלל אם ברצונך להתעמק בזה קרא ספרי תחילה כסדר.

      ולמעשה אדרבה, כל קושיות האחרונים בהסוגיא דברכות שם מתורצות שפיר לשיטתי. ואעתיק עכ"פ אפס קצהו מספרי שם:

      "ובזה נשתבשו הרבה אחרונים, שמפני בורותם בפילוסופיה לא ירדו להבדל העצום שבין תפילה לשינוי חוקי הפיזיקה לתפילה לשינוי חוקי הלוגיקה, ומתוך כך לא הבינו כלל את המשנה והסוגיא בגמרא. ראה, בין השאר, בדברי ר' אלכסנדר סנדר שור, בכור שור, שבת כ"א ע"ב: "כתב בהגשו"ע או"ח סי' קפ"ז דאם שכח בחנוכה לומר על הניסים בברכת המזון, יאמר: הרחמן יעשה לנו ניסים כמו שעשה בימים ההם, ע"כ. וקשה לי, דודאי מוכח פ' הרואה דף ס' דאין להתפלל שייעשה לו נס, ואע"ג דלא נזכר להדיא בשו"ע או"ח סי' ר"ל, מ"מ סתמא כפירושו דהכא אמרינן בגמרא... ומשני אין מזכירין מעשה ניסים, והשתא אכתי קשה אמאי היא תפילת שווא, הרי הוא מתפלל שייעשה לו ג"כ נס כדרך שנעשה לרחל וללאה? אלא דהמתפלל שייעשה לו נס הרי זו תפילת שווא...". וראה שם תירוציו הדחוקים" וכו', ע"ש בדבריי באריכות.

      מחק
  18. ישנה הוכחה פשוטה שאי אפשר לעקם את חוקי הלוגיקה. שאם לא כן כל הוכחה שנאמר לגבי כל נושא, (חוץ מהוכחת קיום האלוהים) כמו לגבי שכר ועונש וכו'. ובעצם, כל סברא תלמודית שממנה נובע היסק מסוים אינה מוכחת שהרי תמיד ישנה אופציה שהאמת אינה מה שההיגיון מוכיח (אפילו אם א-לוהים עצמו אמר משהו, אין לנו הוכחה שהוא לא משקר שהרי וודאי שאינו מוגבל ביכולותיו לשקר, אם אינו מוגבל להגשים את עצמו וכו'.)

    השבמחק

הוסף רשומת תגובה

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

השגחה פרטית על בעלי חיים: חידוש הבעש"ט או ישו הנוצרי?

  מאמרי החדש המתפרסם כעת בכרך 18 (2) של "מורשת ישראל", כתב-העת של אוניברסיטת אריאל, מרחיב בנושא שנגעתי בו ב"מה שאלוהים לא יכול", עמ' 409-399, ומבחינה זו הוא מהווה המשך של ספרי. ברשימה זו אספר את סיפורו של המאמר הזה, אתאר את הדם, היזע, והדמעות, שהוא עלה לי עד לפרסומו, ואשאיר לקוראים את המסקנות המתבקשות באשר לחופש אקדמי וכתיבה אקדמית חופשית בישראל במאה העשרים ואחת.   נושאו המרכזי של המאמר הוא דחייתה של התיאולוגיה החסידית והחרדית בת-זמננו את השקפתו של הרמב"ם, כפי שהיא מתוארת ב"מורה הנבוכים", ולפיה אלוהים משגיח בפרטות רק על בני אדם, בעוד לגבי בעלי-חיים, ואין צריך לומר צומח ודומם,   "לא אאמין כלל שזה העלה נפל בהשגחה בו, ולא שזה העכביש טרף זה הזבוב בגזירה מאת השם ורצונו האישי עתה […] אבל אלו כולם אצלי במקרה גמור, כמו שחושב אריסטו" (מו"נ ג, יז).   לדעה זו של הרמב"ם שותפים רובם ככולם של ה'ראשונים' , אולם היא נדחית  בידי החסידות, מאז עלייתה לפני כמאתיים וחמישים שנה, ועד לזמננו. בפרט בדורנו, הפך זאת מנחם מנדל שניאורסון, הרב

האם יכול אלוהי החסידים להתאבד?

הרצאה שנייה מבין שתי הרצאות שנשאתי ביום רביעי השבוע  בקונגרס האחד-עשר של האיחוד האירופי למדעי היהדות בקראקוב, פולין. ההרצאה משרטטת את הטיעון העיקרי של ספרי "מה שאלוהים לא יכול" (ירושלים 2016), תוך חידודן של כמה נקודות בעקבות הדיונים השונים שהשתתפתי בהם מאז פירסום הספר. ההרצאה נישאה באנגלית ובשפה זו הועלתה לדף שלי באתר 'אקדמיה', כאן:  https://uni-hamburg.academia.edu/ISRAELNETANELRUBIN  הרצאה זו גם הוסרטה והועלתה לערוץ שלי ב'יוטיוב', כאן: https://www.youtube.com/watch?v=u0cNrrpDduw&t=1110s  במקור כתבתי גם הרצאה זו בעברית, ואני מפרסם כאן את נוסחה העברי: ישראל נתנאל רובין מרכז הרמב"ם ללימודים מתקדמים, אוניברסיטת המבורג הקונגרס האחד-עשר של האיחוד האירופי למדעי היהדות 18 ביולי 2018, קראקוב האם יכול אלוהי החסידים להתאבד? הרצאה זו מבוססת על ספרי מה שאלוהים לא יכול , אשר יצא לאור בשנת תשע"ו, והוא עצמו מבוסס ע ל הדיסרטציה שלי שהוגשה לסינט של האוניברסיטה העברית שלוש שנים קודם לכן. כאן אנסה למסור בקווי

ברוכים הבאים!

ברוכים הבאים! בלוג זה ישמש פלטפורמה לדיונים בעניין הספר "מה שאלוהים לא יכול" מאת ישראל נתנאל רובין, ירושלים תשע"ו (הוצאת ראובן מס). בקרוב נתחיל להעלות רשומות, עליהן יוכלו המשתתפים להגיב ולנהל דיונים. .