'נמנע הנמנעות' הוא המושג שטבע ר' שמואל שניאורסון, ה'נשיא' הרביעי של חב"ד, כדי לתאר את התפיסה החב"דית את אלוהים כבלתי כפוף ללוגיקה, ולפיכך כבעל יכולת לחולל גם נמנעות לוגיות, כמו לברוא מרובע בן שלוש צלעות, בניגוד לעמדת הרמב"ם והרציונליסטים היהודים.
ליהודי דתי מן השורה המושג 'נמנע הנמנעות' אינו אומר דבר, אבל הוא מוכר לכל ילד ונערה חב"דיים. הצירוף 'נמנע הנמנעות' הוא מסוג הסיסמאות הקלות והקליטות, המעבירות בתמציתיות רעיונות גדולים ומסובכים. ההתנגדות החב"דית לעמדת הרמב"ם בעניין מוגבלותה של האומניפוטנטיות האלוהית נמצאת בהרחבה כבר אצל ר' שניאור זלמן מלאדי, בעל ה'תניא' ומחולל חב"ד, וחוזרת שוב ושוב גם בספרות חב"ד אחריו, אולם מאה שנה עברו עד שר' שמואל שניאורסון הצליח לתמצת את הרעיון בשתי מילים, 'נמנע הנמנעות'. הצירוף נקלט מייד, ומשמש מאז את החב"דיים כדי לאזכר את הרעיון בקצרה. וטוב שכך: תארו לכם כמה היה זה מסובך אם בכל פעם שהיו נזקקים לעניין, היו צריכים לחזור מן ההתחלה: מה אומר הרמב"ם, למה לשיטתם הוא לא צודק, ומה ההבדל בין נמנעות פיזיות לנמנעות לוגיות, וכו'.
דא עקא, שה'ביכלעך' של מאמרי החסידות החב"דיים, הועתקו בכתב-יד, ולאחר מכן נדפסו, ללא ניקוד. התוצאה היא שהחב"דניקים החביבים משבשים את ההגייה הנכונה של הצירוף שהמציא רבם, וכך הופכים את ר' שמואל בדיעבד לעילג גמור. הם אומרים 'נמנע הנמנעוֹת', ובמבטאם מנקדים את הע' של 'הנמנעות' בחולם.
בחג הסוכות תרל"ב, לפני מאה וחמישים שנה בדיוק, אמר ר' שמואל שניאורסון מאמר חסידות, ד"ה ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וכו'. ה'מאמר' יצא לאור לראשונה בניו-יורק בשנת תש"נ, כשהרבי מלובביץ' הורה לפרסמו לכבוד יום השנה ה107 של ר' שמואל, 'המהר"ש' בשפה שלהם.
ר' שמואל פותח את ה'מאמר' בסתירה שמצא בין הזוהר, שם כתוב כי אתרוג מסמל את 'יסוד' (איבר המין הגברי...), ולולב את ה'נוקבא', לכתבי האר"י, שם נאמר תמיד להיפך - לולב הוא 'יסוד' (הסכימו איתי כי לפחות מבחינת צורת הלולב, האר"י צודק...), ואילו האתרוג הוא הנוקבא... וגם ב'ספר הבהיר' כתוב כמו האר"י!
על הסתירה בעניין האתרוג, מצא ר' שמואל תירוץ גאוני. אתרוג הוא 'עטרה שביסוד', בלשון מודרנית - כיפתו של איבר הזכרות... ובלשון הקבלה, "מלכות שביסוד", היינו הנקביות שבזכריות, הצד הנשי של הגבר, וכך, פלאי פלאים, צודק הזוהר שאתרוג הוא 'יסוד', וצודקים גם ספר הבהיר והאר"י שאתרוג הוא 'נוקבא'.
אך מה יהא על הסתירה בעניין הלולב? פשוט מאד, ממשיך ר' שמואל בחדווה. אם אתרוג הוא הנשיות שבגבריות, מובן כי הלולב אינו אלא הגבריות שבנשיות... "וא"כ לפ"ז יתכן מ"ש בס' הבהיר שהלולב הוא יסוד... להיותה בחינת יסוד שבמלכות".
מרוצה מתירוצו הגאוני, ממשיך ר' שמואל להתעמק. הדרשה האמורה נמצאת בזוהר בהקשר של הכתוב בפרשת וישלח, שבפנטזיות של המקובלים נדרש לעניין 'שבירת הכלים': "וימלוך תחתיו הדר, ושם אשתו מהיטבאל"; 'הדר' אינו אלא "פרי עץ הדר", וממילא 'מהיטבאל' היא הלולב. ולמה נשברו ה'כלים'? כי היה כאן פרדוקס לוגי. 'אין סוף' דרש מ'אורות דתוהו' דבר והיפוכו, לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. מצד אחד דרש מהם להתבטל אליו, ואם כך אין להם מציאות נפרדת, ומאידך דרש מהם "גם להחיות הכלי שלהם עצמו, שזה עניין אור בכלים, שהכלי חי מהאור... שישאו שני הפכים אלו יחד, שיהיו דבוקים ב'אין סוף'... ומכל מקום יחיו הכלים גם כן, על דרך משפיע ומקבל, נפש וגוף, וכו', והם לא קיימו כמו שנצטוו ונשברו".
אכן, פלאי פלאים! אך אם כן, הרי תמוה מאד - מה רוצים אפוא מ'אורות דתוהו', ומה חשב לו אלוהים מלכתחילה? איך היו 'אורות דתוהו' האומללים הללו אמורים לקיים הוראה בלתי-אפשרית כזו, "שישאו שני הפכים אלו יחד"?
וכאן מגיעה ההברקה של ר' שמואל:
"אלא על כרחך צריך לומר, שזה יכול להיות! וזה היה רצון 'אין סוף', בורא התוהו, ואיך הוא? זהו מצד כוח האין-סוף הכל-יכול, יכול להיות גם בהגבלת הכלי אור הבלתי-בעל-גבול, פירוש: שיהיה עומד כוח הבלתי-בעל-גבול בבעל-גבול יחד, שבאמת באין-סוף הם באחדות פשוטה בתכלית, וכמו רוכב ובלתי-רוכב, או פילא בקופא דמחטא, שכבר עמדו למנין הרשב"א וסיעתו, שבחיק הבורא נמנע הנמנעות"!
כאן, היום, יו"ט הראשון של סוכות, לפני מאה וחמישים שנה בדיוק, נולדה במוחו הקודח של ר' שמואל שניאורסון הסיסמה "נמנע הנמנעות". זוהי הפעם הראשונה שהצירוף הזה מופיע בספרות חב"ד, וכאמור, הוא נקלט שם מיד, ונעשה לתיאור החב"די הנפוץ של תפיסת האומניפוטנטיות האלוהית שלהם.
לא ניכנס כאן למה שהוא אומר "שכבר עמדו למנין הרשב"א וסיעתו", שבזה הוא שקרן, שקרן בן שקרן - לא "עמדו למניין", ואין כזה רשב"א, אבל על זה כתבתי כבר באריכות ב"מה שאלוהים לא יכול", ואינו מענייננו עתה.
בכל אופן, נחזור למה שהתחלנו:
כשר' שמואל שניאורסון אמר וכתב "שבחיק הבורא נמנע הנמנעות", הוא ביטא, ללא ספק, "הנמנעוּת", בע' שרוקה. המילה 'נמנעוּת', כשם עצם, מופיעה במילון אבן-שושן, והפירוש הראשון (מתוך שלושה) שניתן לה הוא "היות נמנע, אי אפשרות לבצע". במילון אבן-שושן שם כתוב שזוהי מילה המגיעה מן העברית החדשה, "מספרות ההשכלה ועד ימינו". או שר' שמואל קרא אותה ב'המגיד' וכיוצא בו, או שחידש אותה בעצמו. לצירוף 'נמנע הנמנעוֹת' בחולם, לעומת זאת, אין היתכנות דקדוקית בעברית.
מעניין שבדרך כלל הטעויות בקריאת מילים בלתי-מנוקדות בעברית הן הפוכות - נוטים לקרוא בשורוק במקום בחולם, וכך למשל סירסו את שמן של מסכתות יומא, כריתות, ועוקצין. כנראה שבמקרה זה, צורת הריבוי של 'נמנע' - 'נמנעוֹת' בחולם, השפיעה. אבל זוהי ללא ספק טעות, ובמקרה שלנו צריך לקרוא "נמנע הנמנעוּת".
בושו והיכלמו, חב"דניקים, על שאני הוא שצריך ללמדכם כיצד לקרוא את דברי רבכם!
אבל למעשה, כשאמשיך להתווכח עם חב"דיים שייקרו בדרכי, ולהכותם בהנאה על קודקודם בעניין 'נמנע הנמנעות' האווילי שלהם, אני אמשיך לבטא "נמנע הנמנעוֹת", בחולם. שאם לא כן, החב"די השוטה הרי "יתקן" אותי בחיוך זחוח, וכבר תהיה לו הוכחה מיניה וביה, כי בהיעדר 'התקשרות' אינני מבין כלום בשטויותיהם.
מועדים לשמחה לכולם.
לדעתי ההיגוי הוא נמנעות בחול"ם, והכוונה היא שהא-ל נמנע ממנו אותן "נמנעות" עליהן דובר בראשונים, כמו למשל בספר העיקרים מ"א פכ"ב
השבמחקונאמר שהנמנעות שני מינים, אם נמנעות קיימות בעצמם שלא יתואר השם ביכולת על חלופן, כמו שהכל יותר גדול מן החלק או שקוטר המרובע גדול מצלעו, כי לא יתואר השם ביכולת על שיהיה החלק שוה אל הכל, או שיהיה קוטר המרובע שוה לצלעו, או שיהיו זויות המשולש יותר משתי נצבות, או שיתקבצו שני ההפכים יחד בנושא אחד בעת אחת, או שיהיו החיוב והשלילה צודקים יחד על דבר אחד מצד אחד וכו'.
"נמנע הנמנעות" בחולם בלתי אפשרי ע"פ הדקדוק העברי. קיימים בספרות העברית צירופים כמו 'נמנע המציאות', כלומר, לא יתכן שהוא נמצא, וע"ד זו 'נמנע הנמנעות' בשורוק, היינו, לא יתכן שמשהו מנוע ממנו. אבל אין כזה דבר 'נמנע השולחן' ו'נמנע הכסא', במובן שנמנע ממנו לשבת ליד שולחן או על הכסא. כך גם לא יתכן מבחינה דקדוקית 'נמנע הנמנעות' בחולם, במובן שנמנעות ממנו נמנעות.
מחקאין כמעט הבדל תחבירי בין נמנע הנמנעות בשורוק או בחולם. אלא שנמנעות בשורוק כמו נמנע המציאות שהוא תחביר חדש מימות הביניים שכוונתו מנוע מן הימצאות, גם כאן הכוונה רחבה יותר או שהוא מנוע מאפשרות מה שידוע כ'הנמנעות' (ואינו דומה לנמנע השולחן שהוא מוסב על הימנעות מפעולה מסוימת כמו הישיבה ליד השולחן, ואינו מתייחס לשוחן עצמו). מה שפחות נכון כאן הוא ה"א היידוע, כי מתאים יותר לומר מנוע-נמנעות, אלא שה"א היידוע כאן מוסף כדי להתייחס ישירות למושג הנמנעות הידוע.
מחקגם היום בעברית חדשה רווח הביטוי מנוע-נפילות, מנוע-תרופות, מנוע-הצלחות, מנוע-אפשרויות.... כולם בעלי אותה משמעות, ואם אדמו"ר פלוני המציא את התחביר השימושי הזה יבורך.
זו בדיוק הבעיה של "נמנע הנמנעות" בחולם, ש"הכוונה רחבה יותר", כלשונך, וההרחבה הזו אינה לגיטימית.
מחק"נמנע המציאות" - היינו, שהמציאות נמנעת ממנו; "נמנע הנמנעות" בשורוק - היינו, שהנמנעות (בשורוק) נמנעת ממנו; אבל ב"נמנע השולחן" לא ברור - מה בדיוק נמנע ממנו ביחס לשולחן? לשבת לידו? לעמוד עליו? לרקוד איתו?, וכך גם ביחס ל"נמנע הנמנעות" בחולם - לא ברור מה בדיוק נמנע ממנו ביחס לאותן נמנעות (בחולם): אולי נמנע ממנו דווקא מלעשותן, שזה בדיוק ההיפך ממה שמטומטמי חב"ד טוענים?
בקיצור, בלשון דקדוקית: ל'נמנע' אתה לא יכול להוסיף כל שם-עצם (noun) שתרצה, כי אז לא יהיה מאיזו פעולה ספציפית הקשורה לשם העצם הזה, הסובייקט מנוע. אתה יכול להוסיף ל'נמנע' רק שם-פעולה (verbal noun). אתה יכול לומר "נמנע השמירה", אבל לא "נמנע השומר".