מאמרי החדש המתפרסם כעת בכרך 18 (2) של "מורשת ישראל", כתב-העת של אוניברסיטת אריאל, מרחיב בנושא שנגעתי בו ב"מה שאלוהים לא יכול", עמ' 409-399, ומבחינה זו הוא מהווה המשך של ספרי. ברשימה זו אספר את סיפורו של המאמר הזה, אתאר את הדם, היזע, והדמעות, שהוא עלה לי עד לפרסומו, ואשאיר לקוראים את המסקנות המתבקשות באשר לחופש אקדמי וכתיבה אקדמית חופשית בישראל במאה העשרים ואחת. נושאו המרכזי של המאמר הוא דחייתה של התיאולוגיה החסידית והחרדית בת-זמננו את השקפתו של הרמב"ם, כפי שהיא מתוארת ב"מורה הנבוכים", ולפיה אלוהים משגיח בפרטות רק על בני אדם, בעוד לגבי בעלי-חיים, ואין צריך לומר צומח ודומם, "לא אאמין כלל שזה העלה נפל בהשגחה בו, ולא שזה העכביש טרף זה הזבוב בגזירה מאת השם ורצונו האישי עתה […] אבל אלו כולם אצלי במקרה גמור, כמו שחושב אריסטו" (מו"נ ג, יז). לדעה זו של הרמב"ם שותפים רובם ככולם של ה'ראשונים' , אולם היא נדחית בידי החסידות, מאז עלייתה לפני כמאתיים וחמישים שנה, ועד לזמננו. בפרט בדורנו, הפך זאת מנחם מנדל שניאורסון, הרב