השגחה פרטית על בעלי חיים: חידוש הבעש"ט או ישו הנוצרי?

 

מאמרי החדש המתפרסם כעת בכרך 18 (2) של "מורשת ישראל", כתב-העת של אוניברסיטת אריאל, מרחיב בנושא שנגעתי בו ב"מה שאלוהים לא יכול", עמ' 409-399, ומבחינה זו הוא מהווה המשך של ספרי. ברשימה זו אספר את סיפורו של המאמר הזה, אתאר את הדם, היזע, והדמעות, שהוא עלה לי עד לפרסומו, ואשאיר לקוראים את המסקנות המתבקשות באשר לחופש אקדמי וכתיבה אקדמית חופשית בישראל במאה העשרים ואחת.

 נושאו המרכזי של המאמר הוא דחייתה של התיאולוגיה החסידית והחרדית בת-זמננו את השקפתו של הרמב"ם, כפי שהיא מתוארת ב"מורה הנבוכים", ולפיה אלוהים משגיח בפרטות רק על בני אדם, בעוד לגבי בעלי-חיים, ואין צריך לומר צומח ודומם,

 "לא אאמין כלל שזה העלה נפל בהשגחה בו, ולא שזה העכביש טרף זה הזבוב בגזירה מאת השם ורצונו האישי עתה […] אבל אלו כולם אצלי במקרה גמור, כמו שחושב אריסטו" (מו"נ ג, יז).

 לדעה זו של הרמב"ם שותפים רובם ככולם של ה'ראשונים', אולם היא נדחית  בידי החסידות, מאז עלייתה לפני כמאתיים וחמישים שנה, ועד לזמננו. בפרט בדורנו, הפך זאת מנחם מנדל שניאורסון, הרבי מלובביץ'-ניו יורק, לעיקר גדול בשיטתו. הלה יודע לקבוע, כי

  "כבר נתקבלה שיטת הבעש"ט, שהשגחה פרטית היא היא לא רק על מין המדבר אלא גם על מין החי והצומח, ואפילו על מין הדומם" (תורת מנחם תשי"ז א, עמ' 211).

 "נתקבלה"? על מי "נתקבלה"? איפה "נתקבלה"? ומה כוחו של אותו 'בעש"ט', שאינו מגיע לקרסוליו של הרמב"ם בשום תחום, לדחות את עמדת הרמב"ם?

 עם זאת, מבחינה מסויימת הלובביצ'ר אכן צודק, שכן דחיית שיטת הרמב"ם בנושא זה אכן משותפת כיום לכל החוגים החרדיים, חסידים כ'מתנגדים'. במאמרי אני מביא למשל מדברי מנהיג הליטאים בדורנו ואויבו הגדול של הלובביצ'ר, אליעזר שך, שלמרבה האירוניה מצוטט באותו הנוסח ממש של הלובביצ'י, "שזו קבלת עם ישראל להאמין באמונה שלמה בהשגחה פרטית על הכל". אני מביא במאמר גם דיון משעשע מתוך "משנה הלכות" של מנשה הקטן מאונגוואר – ותיכף תשמעו מדוע אני מציין במיוחד כבר עכשיו את שמו של הברנש הזה – כדוגמה טיפוסית לתפיסה חרדית בת-זמננו את בעיית השגחה פרטית על בעלי חיים.

 העוקץ המרכזי של המאמר מגיע כשאני מראה, כי האמונה בהשגחה פרטית על בעלי-חיים כלל ועיקר אינה "חידוש מורנו הבעש"ט", כפי שנהג הלובביצ'ר לומר. קדם לבעש"ט בחידושו המפוקפק מנהיג יהודי אחר – ישו הנוצרי, שהטיף אותו למאמיניו אלף ושמונה מאות שנה מקודם לכן. לא זו בלבד, אלא שהתיאולוגים הנוצרים של ימי הביניים, בהשראת מושיעם, ציטטו את הרמב"ם ותקפו אותו בזעם קדוש, באותן טענות צדקניות שמעלים נגדו החסידים והחרדים בעת החדשה. ולא רק הנוצרים; גם המוסלמים והקראים בימי הביניים האמינו בהשגחה פרטית על בעלי חיים, ואף אלו הטיפו בצדקנות ל"ר' משה, אשר נמשכה דעתו לפי דעת אריסטו". פלא גדול הוא, אם כן, כיצד דוקא אנו, בני העם הנבחר, היינו האחרונים לקבל את התובנה המופלאה הזו בעניין השגחה פרטית על בעלי-חיים, אלפי שנים לאחר שזכו לה כל התועים – הנוצרים, המוסלמים, ואפילו הקראים. אך טוב מאוחר מלא כלום.

 נושא השגחה פרטית על בעלי-חיים הוא רק חלק מאבסורד גדול יותר, שהוא המטרה הראשית של המאמר. אני מצביע על מצב פרדוקסלי: בעוד בענייני הלכה מקודשת סמכותם של ה'ראשונים', כפי שמכונים חכמי ישראל שפעלו במחצית השנייה של ימי הביניים, ואף אחד מן ה'אחרונים' לא יעיז לחלוק עליהם אפילו בדין פעוט כלשהו בהלכות שבת או נדה, הרי שבענייני אמונה ו'מחשבה' משקלן של עמדות שהתקיים סביבן קונצנזוס של ה'ראשונים' כולם הוא אפסי, וטיפוסים כמו 'הבעש"ט', הלובביצ'ר ומנשה הקטן, מרשים לעצמם לבטלן כלאחר-יד. זהו גם הקשר בין בעיית השגחה פרטית על בעלי-חיים לבעיית הנמנעות, הנושא הראשי של ספרי "מה שאלוהים לא יכול", שאני מוכיח כי מצב זהה שורר גם לגביה.

 מאמרי השלם נמצא במורשת ישראל 18, מס’ 2 (2020), עמ' 267-235. אפשר לקרוא אותו גם באתר האינטרנט של "מורשת ישראל", כאן:

 https://www.ariel.ac.il/wp/moreshet-israel-jurnal/2020/11/03/%d7%94%d7%a9%d7%92%d7%97%d7%94-%d7%a4%d7%a8%d7%98%d7%99%d7%aa-%d7%a2%d7%9c-%d7%91%d7%a2%d7%9c%d7%99-%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%a9%d7%95%d7%95%d7%90%d7%aa-%d7%9e%d7%a7%d7%95%d7%a8%d7%95%d7%aa/

 וכן בדף שלי באתר Acadamia, כאן:

 https://independent.academia.edu/ISRAELNETANELRUBIN

 כעת אתאר בקצרה את גלגוליו של המאמר.

                                                                            *

 שלחתי ל"מורשת ישראל" את המאמר בפברואר 2018, תחת הכותרת "השגחה פרטית על בעלי חיים: חידוש הבעש"ט או ישו הנוצרי?". הם שלחו את המאמר לשיפוט עיוור כמקובל, ובאוגוסט 2018 שלחו את חוו"ד המעריך שהמליץ לפרסם לאחר אי-אלו תיקונים. הכנסתי התיקונים, ובאוקטובר 2018 הם קיבלו את המאמר לפירסום ושלחו לי אישור. ממילא כבר הכנסתיו לקו"ח ורשימת פירסומים וכו' כמקובל. במרץ 2019 שלחו את המאמר לאחר עריכה לשונית כמקובל, ואישרתי. הם כתבו שהמאמר יופיע בגליון 17 של כתב העת.

אולם ביום 13 במאי 2019 קיבלתי מהם את המייל הבא:

 לד"ר רובין שלום,

בישיבת מערכת מסכמת לקראת הדפסת הגיליון החדש של 'מורשת ישראל', החלטנו כי עלינו לבקש ממך למתן התבטאויות במאמרך אצלנו, שהן חריפות מדיי ויש בהן פגיעה מיותרת בכבוד אנשים, שאינה קשורה בעצם הביקורת העניינית שמועלה במאמרך בצורה מבוססת. מדובר בכותרת המאמר וכן בביטויים חריפים, מיותרים לדעתנו, המפוזרים בו. סימנו בצהוב את המקומות הבולטים ביותר שעלינו לבקש את הניסוח בהם. הסתפקנו במועט האפשרי, שכן ישנם מקומות לא מעטים נוספים. לגבי התיקון בניסוח - אפשר שתעשה זאת בעצמך; אפשר שאנחנו נעשה זאת. ממתין לתשובה מהירה שתאפשר לנו לכלול את מאמרך בגיליון.

 עניתי להם באותו יום:

 אין בעיה ואני בהחלט אתקן.

עם זאת, לגבי כותרת המאמר – מה אתה מציע? לדעתי, 'השגחה פרטית על בעלי חיים: חידוש הבעש״ט או ישו הנוצרי?' היא דווקא כותרת מתונה יחסית לנטען במאמר, שהרי היא מסתפקת בסימן שאלה, בעוד המאמר טוען שהחידוש הוא דווקא של ישו... לדעתי הכותרת משקפת, אבל אם אתה חושב שלא – מה אתה מציע? אני מסכים כי לו ניתנה כותרת כזו למאמר בקובץ תורני היא היתה מעוררת זעם רב, אך בקובץ תורני הרי היו רואים בכל המאמר דברי כפירה. לדעתי כותרת צריכה להיות קצת פרובוקטיבית כדי לעורר עניין, אך בכל אופן אתה המחליט.

אני אתקן את כל ההערות שצבעתם בצהוב [...] ענה לי בטובך לגבי כותרת המאמר, ואם לדעתך חייבים לשנותה הצע לי בבקשה נוסח המקובל עליך.

 ביום 19 במאי 2019 כתב לי העורך והציע את הכותרת "השגחה פרטית על בעלי חיים: השוואת מקורות בתרבות". כתבתי לו: "הכותרת שנתתם ממש משעממת, במחילת כבודכם, ואינה מזמינה קריאה. אבל אני צריך את הפירסום ואתה בעל הבית [...]", וכך הסכמתי באי-רצון לשינוי הכותרת, ובלבד שהמאמר יפורסם. ואמנם, שלחו לי PDF של המאמר המעומד בתוך כרך 17 של "מורשת ישראל", עמ' 88-57. חשבתי שבזה תם העניין, וחיכיתי לקבל את הכרך המודפס.

אולם ביום 2 ביוני 2019, קיבלתי מהם את המייל הלאקוני הבא:

 לד"ר רובין שלום,

בישיבת מערכת שהתקיימה בסוף השבוע הקודם, הודיעו שתי חברות המערכת כי אינן מוכנות לפרסום המאמר בצורתו הנוכחית בגיליון הקרוב. לכן, לא נפרסם אותו בגיליון זה, ונפנה אליך שוב ברשימת הערות אותן תבקשנה חברותיי כי תתקן, כתנאי לפרסומו בהמשך.

בברכה,

עורך מורשת ישראל

אורציון ברתנא

 נתקפתי זעם ועניתי לו באותו יום:

 מה הדברים הללו?

ב2 באוגוסט 2018 כתבת שאתם מקבלים את המאמר בכפוף לתיקונים, באוקטובר 2018 אישרת התיקונים, השנה בסוף ינואר כתבת שזה יורד לדפוס, במרץ שלחת "מאמרך בעימוד סופי", רק לפני שבועיים שוב הטרחת אותי בתיקונים, ושוב עשיתי כל מה שביקשת!

בינתיים לא ניצלתי הזדמנות שהיתה לי לפרסם במקום אחר, מכיוון שאתם קיבלתם!

אם לחברות מערכת ישנן פתאום עוד הערות מדוע אתם דוחים זאת לכרך הבא, שבמקרה הטוב יופיע בעוד שנה וחצי? שלח עכשיו ואתקן תוך יומיים – אלא אם מדובר בסתם התחמקות וההערות הן משהו בסגנון דרישה לפרסם 'יחי אדוננו מלך המשיח' בתחילת ובסוף המאמר.

התנהגותכם אינה סבירה בלשון המעטה.

ישראל נתנאל

 לאחר כמה חילופי מיילים התבהר המצב. הוא כתב לי:

 נכון. יש עורך. עם זאת, כשיש שני חברי מערכת ולהם דעה ברורה, הם הרוב מבין שלושה.

 האחראית לשערוריה המחוצפת הזו, התברר, היא פרופסור חרדית ששימשה שם כאחת מחברות המערכת. תחום מחקרה של הצדקנית לאה, לפי ויקיפדיה, הוא "ספרות רבנית, ובמרכזה ספרות השו"ת", והיא מתעניינת ב"ארגון הקהילתי, מוסדות הקהילה, הרבנות ובתי הדין, החקיקה, הריבוד החברתי, יהודי החצר, יחסי יהודים-גויים, שמות יהודיים, המשפחה היהודית ומעמד האישה", ובקיצור, אלו מכנסיים לבשו מחברי השו"ת, כמו בבדיחה הישנה על ראש הישיבה והפרופסור לתלמוד. חברת המערכת השנייה היא סתם חילונית, ומה אכפת לה? אבל הן חברות טובות כנראה, וישנה אחוות נשים. איזה יופי.

 ביום 5 ביוני 2019 שלח לי העורך מסמך, פרי עטה של לאה הצדקנית, ובו שבע עשרה (!) נקודות שעלי לתקן, כדרישה לפרסום המאמר. פתחתי את המסמך והתחלתי לצחוק. כה אמרה לאה:

 שלום אורציון

אביא רק כמה נקודות שרשמתי. אתה יודע שהתרשמתי מאד לא בצורה חיובית מן המאמר. כתיבתו הלעגנית ו"המשכילית" לא מקובלת בכתב עת מדעי [...]

 והיא הולכת ומונה את פרפראותיה, שאת חלקן אביא לקמן, כדי שגם אתם תיהנו.

 בשלב זה כבר בערה בי חמתי, אך ניסיתי לשמור על טון רגוע. כתבתי לעורך:

 [...] באמת אינני מכיר את מקובצקי כלל, רק מתמונתה נראה שהיא חרדית ובאיזה פורום חרדי כתבו שהיא 'יראת שמיים' ולכן היה ברור לי שהיא המתנגדת העיקרית למאמרי. אבל האם לא ברור לך שכל אדם חרדי יתנגד למאמר הטוען כי ההשקפה החרדית-חסידית בעניין כלשהו זהה להשקפה הנוצרית, גם אם המאמר ייכתב בשיא הנימוס? [...] אינני מבין – היא לא ראתה את המאמר מלכתחילה, או לפחות לפני ששלחת לי אישור סופי אחרי ראש השנה? לו הייתם דוחים אותו בשלב זה – ניחא, אך ביטול פרסומו כעת הוא בלתי הוגן בכל קנה מידה. אני מסכם: אני מוכן לעבוד כעת ולתקן את כל העניינים הטכניים-קוסמטיים האפשריים כדי לנסות לרצות את מקובצקי, אם אתה מבטיח לי שהמאמר יתפרסם, אך אם בסופו של דבר אני תלוי בה למה לי לעבוד בחינם? אני חושש שהיא תתנגד לפירסום בכל מקרה [...]

 העורך ענה וביקש רשות להעביר את תגובתי ללאה הצדקנית, והרשות ניתנה. עוד כמה חילופי מיילים לכאן ולשם, ובמהרה התברר שההתכתבות חסרת תועלת. אימתה של לאה הצדקנית נפלה עליו כנראה, והוא מעדיף אותה במערכת שלו על פני פירסומו של מאמר זה או אחר.

                                                                         *

 אני ממש לא מן הנעלבים ואינם עולבים. אך מה עושים?

 נטלתי לידיי כרך של "מורשת ישראל" ועיינתי ברשימת חברי "מועצת המערכת" שם. החברות בגוף הזה, שישנו להרבה גופים אקדמיים, היא לשם כבוד – חברי "מועצת המערכת" הם בדרך כלל אנשים מפורסמים שאין להם זמן לעריכה עצמה, אך המערכת מתפארת בשמותיהם. בין השמות צד את עיניי פרופ' אסא כשר.

 שלחתי לו מייל ובו עיקרי הסיפור...

 שלום.

שמי ישראל נתנאל רובין, ד"ר.

אני פונה אליך בעניין כתב העת 'מורשת ישראל' המפרסם את שמך כאחד מחברי 'מועצת המערכת' שם [...]

שאלותיי הן:

א) האם מקובל מבחינה אקדמית, אתית, ואנושית, כי מאמר שעבר את כל התהליך המקובל של ביקורת עמיתים, תיקונים, אישור סופי, ועימוד, ייפתח לדיון שוב ברגע האחרון בידי אחת מחברות המערכת שאישרה אותו מקודם?

ב) האם מקובל מבחינה אקדמית, אתית, ואנושית, כי פירסומו של מאמר שכותבו הסתמך על אישור הפירסום שניתן לו, הן בפני אנשים וגופים שונים, והן בוויתורו על הזדמנות אחרת לפרסמו, יבוטל באופן כזה?

ג) באופן כללי, האם בשנת 2019, בכתב-עת המתיימר לחופש אקדמי ומדעי, שיקול בנוגע לפירסום מאמר אמור להיות כגון זה: "להעמיד את הרבי מלובביץ מול ישו הנוצרי- זה חסר טעם ווולגארי. מדוע לא הבעש"ט מול ישו? גם זה חסר טעם" (תיקון א' מרשימת "תיקוניה" החדשים של מקובצקי)? [...]

אני חושב כי מן היושר שיהיה ידוע לקהילה האקדמית והמדעית כולה, כי כשמדובר בכתב-העת 'מורשת ישראל' גם למאמר שעבר את כל ההליך המקובל של ביקורת עמיתים, תיקונים, אישור סופי ורשמי על קבלתו ואפילו עימוד לכרך של כתב-העת – אין כל ערובה לפירסום, אם ברגע האחרון תמצא איזו רבנית שהוא פוגע באחת מאמונותיה.

תודה,

ישראל נתנאל רובין, ד"ר

 אסא כשר ענה. "אם עולות טענות אתיות בדבר ההתנהלות, אני מוכן לקרוא". אסא כשר הוא הרי רשכבה"ג באתיקה... הוא ביקש וקיבל את כל המסמכים הרלוונטיים.

 שלושה שבועות לקח לאסא כשר לעיין ולהוציא פסק, והוא היה חד-משמעי.

 שלום ד"ר רובין.

 קראתי את מכתביך אליי וכן את המסמכים ששלחת לי בדבר מאמר שהגשת לפרסום בכתב-העת "מורשת ישראל".

------------------- (הושמט קטע לבקשת פרופ' כשר) ---------------------------

תחום האתיקה של הפרסומים האקדמיים הוא מפותח. אני עורך כתב-עת לפילוסופיה, בהוצאת ספרינגר, מזה עשרות בשנים, ואני כפוף לקוד האתי של עורכי כתבי-עת שיש להם. יש גם איגוד בינלאומי לעורכי כתבי-עת לפילוסופיה (ויש גם בתחומים אחרים) ויש לו אתיקה משלו.

העקרונות הנוגעים לעניין שלפנינו הם אחדים:

ראשית, כל כתב-עת חייב להציג בפני מי ששוקלים להגיש לו מאמר לפרסום את הגישה של כתב-העת לקבלת מאמרים לפרסום. ישנן שיטות סינון שונות וכתב-עת יכול לנהוג כאוות הנפש של בעליו, אבל הוא חייב לפרסם את שיטתו בגלוי. אם הוא לא עושה זאת, חזקה עליו שהוא נוהג בשיטה המקובלת של הגשת המאמר המוצע לו לבדיקת מומחים ולבסוף להכרעת עורך או עורכים על פי חוות הדעת של המומחים.

שנית, בכתב-עת אקדמי, העורך והמומחים הבודקים הם בעלי מקצוע והשיקולים היחידים העומדים לנגד עיניהם הם האיכות האקדמית של המאמר המוצע, בפרט – ההתמצאות בספרות המוכרת בנושא הנדון במאמר, החידוש שיש בו והטיעונים להצדקת החידוש והעדפתו על עמדות מתחרות.

שלישית, בכתב-עת אקדמי אפשר לדרוש דרישות סגנוניות. אני זוכר שפסלתי מאמר על הסף מפני שנכתב לא בנימוס הדרוש כלפי מחברי מאמרים בעלי עמדות אחרות. עם זאת, צריך להיזהר מפני הסכנה שתיקונים המתחזים לסגנוניים יהיו בעלי אופי מהותי.

רביעית, לא ייתכן שהחלטת עורך לפרסם מאמר, לאחר שעבר בדיקת מומחים ואושר, כמות שהוא או בתיקונים, תבוטל בגלל התערבות של מי שאינו מומחה במקצוע של המאמר. לא ייתכן שמאמר על הנושא שלך ייפסל ע"י מומחה להיסטוריה של יהודים במזרח התיכון לפני כמה מאות בשנים.

אני מקווה שתימצא דרך לנקות את המאמר מביטויים הנראים לקורא תמים כעקיצות לכאן או לכאן ולנסח אותו ברמת הכבוד המקובלת בכתב-עת מקצועי כשהוא מזכיר דמות מן העבר הקרוב ודן בדעותיה, מצד אחד, ולפרסם את המאמר מיד, מצד שני.

 כל טוב,

אסא כשר

 הייתי מרוצה מאד. אך האם זה יעזור? הרי אסא כשר הוא רק חבר במועצת המערכת שם, ומה אם הם יצפצפו עליו? בכל אופן, נקטתי מייד בפעולה. שלחתי לעורך את הכרעתו של פרופ' אסא כשר, וכתבתי לו:

 בעקבות הפרשה שהיתה סביב מאמרי "השגחה פרטית על בעלי חיים: חידוש הבעש"ט או ישו הנוצרי?", פניתי לפרופ' אסא כשר, אשר 'מורשת ישראל' מתפאר בו כאחד מחברי 'מועצת המערכת' שלו, והוא היחיד ברשימת 'מועצת המערכת' שם שתחומו הוא פילוסופיה, התחום בו עוסק מאמרי. בנוסף, ידוע פרופ' כשר כבר הסמכא המובהק ביותר בישראל כיום בענייני אתיקה [...] בהתאם לחוות דעתו של פרופ' כשר אני פונה אליך כעת ומציע לך לקיים את התחייבותך הראשונה ולפרסם את מאמרי [...] אני דוחה על הסף את רשימת "תיקוניה" המהותיים של לאה מקובצקי, ואצטט בעניין זה את פרופ' כשר: "לא ייתכן שהחלטת עורך לפרסם מאמר, לאחר שעבר בדיקת מומחים ואושר, כמות שהוא או בתיקונים, תבוטל בגלל התערבות של מי שאינו מומחה במקצוע של המאמר. לא ייתכן שמאמר על הנושא שלך ייפסל ע"י מומחה להיסטוריה של יהודים במזרח התיכון לפני כמה מאות בשנים". אני רוצה לקוות כי מקובצקי אכן מומחית בתחום שלה שהוא לדברי הפרופ' כשר "היסטוריה של יהודים במזרח התיכון לפני כמה מאות בשנים", אבל בענייני יהדות עצמם היא בוּרה גמורה, וכל מי שיעיין ברשימת תיקוניה המגוחכים יסכים לכך. לא יעלה על הדעת למנותה כשופטת למאמרי שאושר כבר בידי הקוראים המקצועיים, ובל אדרש למשלו הידוע של קרילוב על החמור והזמיר [...]

אני מבקש את התייחסותך להצעתי, לכאן או לכאן. אם אינך מוכן לפרסם את מאמרי בדרך שהציע פרופ' כשר, בדעתי לשלוח תלונה למל"ג בלויית המסמכים הרלוונטיים וחוות דעתו של פרופ' כשר, וכן לפנות לגופים נוספים ולנקוט כל אמצעי אפשרי כדי שהקהילה המחקרית כולה תדע [...]

 מה הוא יענה? תרחישים שונים עלו במוחי, והייתי מוכן כבר למלחמת עולם... אך לא היה בכך צורך. הם התקפלו מהר. ביום 31 ביולי 2019 קיבלתי הודעה, כי המאמר ייכנס לכרך הבא. לאור ההיסטוריה שלי איתם, אמנם לא האמנתי לכלום, עד שאראה את הפירסום.

 עברו עוד כמה גלגולים, אך בתחילת החודש, נובמבר 2020, כתב לי העורך: "אני שמח להודיעך על הופעת 'מורשת ישראל 2-18 ובו מאמרך". פתחתי את הPDF. ניצחתי... לאה הצדקנית התפטרה מן המערכת. הם פירסמו את המאמר כמות שהוא, למעט שמו שאכן נשתנה ל"השגחה פרטית על בעלי חיים: השוואת מקורות בתרבות", וכמה השמטות קטנות. אני אחזיר אותן ואשיב למאמר את שמו המקורי כשאכלול אותו בספר שאפרסם בעתיד ובו קובץ מאמריי, כמקובל.

 לסיום, הבה ונעיין בכמה מהשגותיה המלומדות של לאה הצדקנית. נא ודאו תחילה שאתם יושבים על כסא, ובקרבת ידכם חבילת טישו לניגוב דמעות הצחוק.

 השגה ג:

כל הדיון על ראשונים ואחרונים לא נכון. אין שום אקסיומה כזו שחייב להיות קו מפריד בין ראשונים לאחרונים. כל ספרות השו"ת מבטלת טיעון זה.  גם בפסיקה שום פוסק אינו עורך הבחנה כזו. מעניין שהוא לא התייחס למחקריו של שמואל גליק בנושא החלוקה לראשונים ואחרונים.

 השמעתם? הפרופ' ל'ספרות השו"ת' אינה יודעת מה שיודע כל ילד בישיבה קטנה, כי "אסור לחלוק על ראשונים"... במציאות האומללה של ימינו אכן אסור לחלוק על אף אחד, לא על 'ראשונים' ולא על 'אחרונים', לא על הקצוה"ח ולא על קנייבסקי, רק "לנסות להבין את דבריהם הקדושים". אבל לכתוב כי מבחינה היסטורית "אין שום אקסיומה כזו שחייב להיות קו מפריד בין ראשונים לאחרונים", יכולה רק בורה מוחלטת, שקריאתה ב"ספרות השו"ת" שקולה לקריאתה של עז שם. אבל היא לא כותבת סתם. יש לה ראיה לדבריה. הרי גם החבר שלה, שמואל גליק, הרשכבה"ג השני ל"ספרות השו"ת", לא שמע על הבחנה כזו...

 השגה ה:

 גישה מזלזלת באחד מגדולי הפוסקים האחרונים הרב מנשה קליין.. מכנה אותו מנשה הקטן. רק הוא קרא כך לעצמו. לא אחרים. יש כאן ניצול ציני של התבטלותו   הענוותנית של הרב קליין. זה מקובל בין הפוסקים לכתוב בענוותנות. אנו לא רשאים להשתמש בכינויים אלה. ואם היה מכנה עצמו "תולעת ולא איש" האם המחבר היה מכנהו "תולעת".

 חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחיחיחיחיחיחיחיחיחיחיחיחוחוחוחוחוחוחוחוחוחוחוחוחוחוחוחוחוחוחו..........

 אני נשבע לכם כי כשקראתי את ההשגה הזו, נתקפתי עווית צחוק שמסופקני אם חוויתי כמותה מימיי. כל גופי רעד, שרירי בטני כאבו, ועיניי זלגו דמעות רותחות. כל הפרשיה היתה כדאית רק עבור רגעי צחוק אלו.

 השגה ז:

 הקטע בעמ' 103. "וכך, ללא כרכורים... הקדים הערל את הבעש"ט". לתת זבנג לבעש"ט משייקספיר. תת רמה.

השגה ח:

 "ישו מושיעו". .. אי אפשר לכתוב בפשטות?

 ההשגות הללו מתייחסות למשפט הסיום המלגלג הנמצא בגירסה המודפסת כעת של מאמרי, בעמ' 259: "וכך, ללא כרכורים לשוניים מיותרים, יכול הקורא העברי לעמוד באופן מיידי על הפלא כיצד הקדים המחזאי הערל את הבעש"ט במאה וחמישים שנים, והגיע בכוחות עצמו, או עם מעט סיוע מאת ישו מושיעו, ל"חידוש" הגאוני בדבר השגחה פרטית על בעלי חיים"... חחחחח....

השגה יז:

 האבסטרקט בעברית ובאנגלית נשארו כמו בגרסה הראשונה. הרבי מלובביץ מול ישו. זה מזעזע. המחבר רוצה להציב דעה מול דעה שבה דבקו לא מעט רבנים. המאמר גולש להתקפה אישית על הרבי מלובביץ ובא לבזותו.

 חחחחחח... בואי לאהל'ה... ניכנס עכשיו לחב"ד. באף מקום אחר לא עורכים 'הקפות' כמו שם. מחלקים וודקה משובחת, כמה שתרצו. גם הערינג טוב... וקוגל... וצ'ולנט... וגאלע... והנה כבר נצטרף למעגל, לשירה הסוערת. "יחי אדוננו... לעולם ועד, יחי, יחי, יחי....".

 

ירושלים, 7 בנובמבר 2020