מאמרי החדש המתפרסם כעת בכרך 18 (2) של "מורשת ישראל", כתב-העת של אוניברסיטת אריאל, מרחיב בנושא שנגעתי בו ב"מה שאלוהים לא יכול", עמ' 409-399, ומבחינה זו הוא מהווה המשך של ספרי. ברשימה זו אספר את סיפורו של המאמר הזה, אתאר את הדם, היזע, והדמעות, שהוא עלה לי עד לפרסומו, ואשאיר לקוראים את המסקנות המתבקשות באשר לחופש אקדמי וכתיבה אקדמית חופשית בישראל במאה העשרים ואחת. נושאו המרכזי של המאמר הוא דחייתה של התיאולוגיה החסידית והחרדית בת-זמננו את השקפתו של הרמב"ם, כפי שהיא מתוארת ב"מורה הנבוכים", ולפיה אלוהים משגיח בפרטות רק על בני אדם, בעוד לגבי בעלי-חיים, ואין צריך לומר צומח ודומם, "לא אאמין כלל שזה העלה נפל בהשגחה בו, ולא שזה העכביש טרף זה הזבוב בגזירה מאת השם ורצונו האישי עתה […] אבל אלו כולם אצלי במקרה גמור, כמו שחושב אריסטו" (מו"נ ג, יז). לדעה זו של הרמב"ם שותפים רובם ככולם של ה'ראשונים' , אולם היא נדחית בידי החסידות, מאז עלייתה לפני כמאתיים וחמישים שנה, ועד לזמננו. בפרט בדורנו, הפך זאת מנחם מנדל שניאורסון, הרב
.
מזל טוב, 'רמבמיסט'!
השבמחקמעומק ליבי אאחל לך הצלחה בבלוג החדש. מי יתן ויעלו מעשיך לרצון ויביאו לגאון עוזנו מרן שליט"א נחת-רוח, ובאמצעות הבלוג ירבו המשוטטים ותרבה הדעת בתורת מרן שליט"א, ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים.
כעתירת ידידך מנוער,
משה זאב הכהן פעטש-געבער
גם אני מצטרף לאיחולי הרב פעטש-געבער, ויהי רצון שמרן שליט"א ושאר כל שום וחניכה דאית ליה יעניקו לנו ממתק שפתיו, ומניצוצות הניתזים ממקלדתו.
השבמחקאני מניח שתנאי מקדים לכל תגובה היא שתכלול לפחות אחת מהמלים הבאות, אחרת היא לא תעבר את עינו הטהורה של מרן:
השבמחקקאקער
סרוח
מי רגליים
מלקות לנזרותיהם