תגובה ל"תגובה" לספרי 'מה שאלוהים לא יכול' מאת אברהם בערגשטיין ("נמנע הנמנעות", 'הערות וביאורים' שנה לט, ט (אלף קלט), עמ' 85-63)

בגליון האחרון של הבטאון החב"די 'הערות וביאורים' היוצא לאור על ידי ישיבת 'אהלי תורה' בניו-יורק, פירסם אברהם בערגשטיין "תגובה" לספרי 'מה שאלוהים לא יכול', ולפרק 'הנמנעות בתיאולוגיה של חב"ד' בפרט ('מה שאלוהים לא יכול', עמ' 390-363), תחת הכותרת "נמנע הנמנעות" (אברהם בערגשטיין, "נמנע הנמנעות", הערות וביאורים שנה לט, ט (אלף קלט), עמ' 85-63).

"תגובה", במרכאות, על שום מה? על שום שמאמרו של בערגשטיין כולו סובב סביב ספרי, שואב מספרי ומתעמת עם ספרי פיסקה אחר פיסקה, הערת-שוליים אחר הערת-שוליים, ובכל זאת אינו מזכיר את שם ספרי אפילו פעם אחת, ולקוראי המאמר ה'תמימים', תרתי-משמע, נותר רק לתהות מיהו האויב המסתורי שבערגשטיין נאבק בו בלהט כזה. מי הם, לופת 'תמים' כזה את זקנקנו, ומניד בראשו בפליאה; מי יכולים להיות הזדים העלומים "המתעקשים לכפור ב"כל-יכול" ו"נמנע הנמנעות" [...] ששייך שיעמיסו פירושים מעוותות ומסולפות בדברי רבותינו נשיאינו מתוך התעלמות ועד להשמטת משפטים עיקריים בדבריהם כדי להוכיח סברתם" (עמ' 78, הערה 146; העברית האומללה במקור)?! אהה, אללי, אוי וויי איז מיר!

מאחר וההתנהלות החרדית בכגון דא מוכרת לי היטב אין כאן טעם להיעלב, וניגש ישירות לנושא. וזאת למודעי, כי בדבריי דלהלן מראש אין לי כל כוונה לנסות ולשכנע את בערגשטיין עצמו, או את חבריו מן החב"דיים. מכיר אני מכבר בטיבם של אלו; השמיים יתמוטטו, הארץ תימוג, האוקיינוסים יהיו לחרבה, והכוכבים כולם יפסיקו לסבב במסילותיהם, לפני שמישהו מן החב"דיים יודה כי אחד ה'נשיאים' שלהם טעה ולו באיזשהו פרט קטנטן בנושא כלשהו. אינני מדבר כאן אפוא אליהם, אלא אל הקוראים והמתבוננים מן הצד וניגשים אל הנושא ללא משוא-פנים ודעה קדומה.

נתחיל דווקא בזוטות, שלמעשה דווקא אינן כל כך זוטות.

בספרי, עמ' 374 הערה 735, התייחסתי לכך שבספרות חב"ד נהוג לשבש את הביטוי 'נמנעות בחוק הבורא' המצוי בספרות הפילוסופית היהודית של ימי-הביניים, ולכתוב תחתיו 'בחיק הבורא'. על כך כתבתי בספרי שם:

הביטוי "בחיק הבורא" המופיע כאן הוא שיבוש מצוי מאוד בספרות חב"ד של "בחוק הבורא" הרגיל בספרות הפילוסופית היהודית של ימי הביניים. נראה שמקורו באופן הגיית החולם באותם מחוזות ברוסיה כצירה, שהביא לבילבול אנשים שהטרמינולוגיה הפילוסופית היתה זרה להם. גם מחוץ לספרות חב"ד מצוי לפעמים שיבוש משונה זה, ומתוך הטקסטים שהעתקתי לאורך העבודה מצאתי אותו באלו של ר' עזריאל מגירונה, ר' יונתן אייבשיץ, ר' וולף באסקוויץ ור' יוסף שאול נתנזון. בטקסטים הללו, מקור השיבוש אולי בסדר דפוס ממוצא רוסי שהדפסתם נפלה לידיו, בסתם עם-הארץ או בטעות אגב שיטפא.

בערגשטיין מתייחס לדבריי במאמרו, עמ' 66, הערה 101, וכותב בתגובה:

הלשון "חיק הבורא" (לעומת "חוק הבורא") מופיע בספרי גדולי האחרונים – לדוגמא: שו"ת מהרלב"ח (סי' עו): "ואתה בטלת דבריו מטעם שהוא עול בחיק השי"ת". ובתורת העולה לרמ"א ז"ל (ג, מו): "נמנע בחיק הקדוש ברוך הוא". ובסוגיא זו עצמה, ב'שם עולם' להר"י אייבשיץ (ע' 46): "כבר הקדמתי למכ"ת שמה שהוא חסרון בחיק הבורא, לא יהיה קטנות יכולת בחיק הבורא" – ושלשתם באו ממקומות שונות כך שאין הגיון בההצעה שמדובר בטעות שמקורו בשינוי מבטא וכו'.

והרי אני בספרי הזכרתי כבר שהשיבוש מצוי גם בספרים שנדפסו מחוץ למחוזות בהם היו הוגים את החולם כצירה, ומאי קמשמע לן בערגשטיין שחיפש ב'פרוייקט השו"ת' או ב'אוצר החכמה' ומצא מציאה, כי גם ב'תורת העולה' ובשו"ת רלב"ח יש פעם 'בחיק הבורא'? מן הבדיקה במאגרים הממוחשבים עולה כי השיבוש 'בחיק הבורא' מצוי בספרות חב"ד ביחס של עשרה לאחד למקור 'בחוק הבורא', ואילו בספרות התורנית הכללית היחס הוא אחד לאחד, וגם כאן השיבוש נמצא רק בספרי 'אחרונים'.

והנה, בשבת האחרונה פגשתי בבית-הכנסת כאן בהמבורג יע"א את פרופ' זאב הרוי והגיד לי בקיצור, כי 'בחוק הבורא' של הפילוסופים היהודים בימי-הביניים אינו אלא תרגום מן הערבי, 'פי חק'; ובטקסטים בהם ישנו בכתיב חסר 'בחק הבורא' (וזוהי הצורה השלטת בטקסטים מימי-הביניים), גם הסטודנטים הישראלים שלו משתבשים לרוב וקוראים בצירה. אבל לכתוב לכתחילה בכתיב מלא 'בחיק הבורא'? הא ודאי שיבוש גמור הוא!  

כתבתי, כי בהשקפה ראשונה מדובר בזוטות. ובאמת, לכאורה מה אכפת לו לבערגשטיין כל כך אם 'חוק' או 'חיק'? ועוד: לפי דעתו, למה שאת הנמנעות הללו יניח הבורא בחיקו דווקא, ולא יאחז אותן בידו, יתחב אותן בכיסו, אפילו ישא אותן על כתפו – למה דווקא בחיקו?

אך מסתבר, כי באמת אין אלו זוטות כלל. הבה נאמר לו לבערגשטיין בפה מלא, ובקול גדול:

האל שלך, אותו האלוהים, "עצמות – וואס ער איז כל יכול און נמנע הנמנעות – האט זיך כביכול אנגעטאהן אין א גוף גשמי ונראה לעיני בשר. און פלעגט ענטפערן יעדן איינעם פנים אל פנים [...] און מצד דעם עניין פון נמנע הנמנעות איז ניט שייך קיין קושיות כלל" (שיחות בהוצאת ועד להפצת חסידות, חוברת א (ניו יורק תשי"א), ש"פ שמיני מבה"ח אייר ה'שי"ת עמ' 18), אכן הינו בעל חיק, ושם בחיקו הוא מן הסתם שומר היטב את אותו 'נמנע הנמנעות' מופלא שאיפשר לו, אליבא דרבך, להתגשם בגופו של חמיו. אבל ביחס לאלוהי הרמב"ם, האל שאינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף, אכן ניתן לדבר רק על נמנעות 'בחוק הבורא'.

לדברי הטירוף שציטטתי לעיל ממקורם ביידיש, מתייחס בערגשטיין במאמרו, עמ' 83, הערה 167. הוא מזכיר את "מה שנאמר בשיחת ש"פ שמיני מבה"ח אייר ה'שי"ת", מבלי לפרש במה דברים אמורים, שולח את הקוראים לעיין בספר פלוני ובספר פלוני, ומסיים: "ועוד חזון למועד להרחיב הדיבור גם בזה". ולדעתי, בערגשטיין, למען כבוד רבך מוטב כי לא תרחיב בכך לעולם. אף אני אפנה את הקוראים למה שכתבתי בעניין בספרי: "את ה'שיחה' הזו ניתן למצוא כיום רק בספריות. כשהודפס הטקסט מחדש בספרים שהוציאו אנשי חב"ד בשנים שלאחר מכן, צונזר הקטע המקורי, כשהשורה האיומה מושמטת והמשפט נערך מחדש: "און די הכנה צו דעם איז וואס א גוף גשמי ונראה לעיני בשר ענטפערט יעדן איינעם פנים אל פנים..." ('מה שאלוהים לא יכול', עמ' 387).

לאחר שכבר הבנו עם מי יש לנו עסק, נעבור להערות כסדר על מאמרו של בערגשטיין. אין כוונתי כי אתעמק בכל מילה מדבריו, דבר שלא יהא אלא השחתת הזמן; אצטמצם רק להערות שיש בהן כדי להוסיף בחידוד והבהרת עמדתי בספרי "מה שאלוהים לא יכול".

כך פותח בערגשטיין את מאמרו בציטוט מדברי הרשב"א (שו"ת א, ט) כי "כל שהקבלה או הנבואה הנחתו לא תנצחנו החקירה, כי החקירה למטה מן הנבואה", ובהערה מוסיף כי "כנראה חולק הרשב"א על דעת הכוזרי (א, סז) שכתב: "חלילה לאל שתבוא התורה במה שידחה ראיה או מופת" (בערגשטיין, עמ' 63, הערה 91).

מה עניין דברי הרשב"א אצל הכוזרי, בערגשטיין? הכוזרי כתב את  שמוסכם על כל חכמי ישראל עד תחילת המאה הט"ז, כי לא יתכן שהאל יצווה להאמין בדבר-מה מופרך לוגית, דהיינו ממש 'נמנע הנמנעות' שלכם, שהרי החשיבה האנושית מוגבלת בידי הלוגיקה ואדם אינו מסוגל אף לדמיין דבר-מה מופרך לוגית, ואין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו. ואילו הרשב"א אינו מדבר על אמונה באבסורד אלא על סתירות רגילות בין תורה למדע, ובנידון שלו שם, לגבי השאלה אם היקום נצחי, כאשר הרמב"ם אשר נאלץ לדחות את עמדת אריסטו כי העולם קדמון ביקש לשמר את התפיסה האריסטוטלית לפחות לגבי העתיד, ולדעת הרשב"א, מן התורה שבכתב ומן התורה שבעל-פה עולה כי כשם שהיתה ליקום התחלה בזמן, כך יהיה לו סוף. השאלה בדבר נצחיות היקום היא שאלה פיזיקלית טהורה ואינה קשורה כל עיקר ללוגיקה, ואפילו למדענים היום אין עמדה אחידה בנושא.

אולם בערגשטיין אינו חותר סתם כך להציג את הרשב"א, כבר בתחילת מאמרו, כחולק עם הכוזרי; את המוטיבציה שלו לעניין נגלה חיש מהר. מטרתו של בערגשטיין היא להגן על הבדותה המופרכת של החב"דיים לגבי הרשב"א, בדותה עימה התעמתתי רבות בספרי. מאחר ובין כל ההוגים היהודים עד לסוף המאה הט"ז קיים קונצנזוס כי גם האל כפוף ללוגיקה, ומאחר ואנשי חב"ד מתעקשים לטעון להיפך, כי האל הינו 'נמנע הנמנעות', כלשונם, ומאחר ובמאות השנים האחרונות השתררה בעולם החרדי קונוונציה לפיה אסור לחלוק על אלו שהם מכנים 'ראשונים' אלא ניתן לכל היותר לצדד בדברי 'ראשון' אחד כנגד 'ראשון' אחר, נטפלו החב"דיים בצר להם אל הרשב"א והחליטו כי הוא ישמש להם מתלה וקולב לטירוף 'נמנע הנמנעות' שלהם. הרשב"א עצמו לא שש לשתף עימם פעולה בנושא, ובמאה הי"ג, בשנות חיותו בעולם השפל, אף טרח להותיר לדורות תשובה וצוואה מפורשת בה כתב: "ואצלי שני חלקים בנמנע: האחד – ההכרחי וישר מצד עצמו, להיות צלע המרובע גדול מאלכסונו, או מה שהיה שלא היה, והרבה כיוצא בזה, וזה נמנע גמור מצד עצמו לא ישוער בו האפשרות; והשני – לא מצד עצמו אלא מצידנו וממניעת החכמה מצד הנמנע בטבע, שלא מצינו סלע מוציא מים, והים יקרע לשעה וישוב לשעה, ושיעמדו השמש והירח לא יסבבו ולא יזוזו ממקומם, או ישוב השמש לאחורנית, והרבה כיוצא באלו, ותחיית המתים בכללם – ואמנם אין כל זה נמנע אצלנו אלא מצד מיעוט חכמת הנבראים כולם ולאות כוחם לשנות המוטבע בחותם הטבע, אבל בחוק הבורא יתברך אינו נמנע" (שו"ת רשב"א ד, רלד)! אולם החב"דיים אינם מתרגשים. הרשב"א לא רוצה? אז יכריחו אותו, בכוח!

וכך כותב בערגשטיין, לאחר שהוא מביא את האגדה התלמודית על "מקום ארון אינו מן המידה", שלכאורה משמעותה כי האל אכן עשוי לגבור על הלוגיקה:

ואכן מפורש בדברי הרשב"א שהאמין בדברי רז"ל אלו פשוטם כמשמעם, ולא הסיטם לצדדים אחרים. בקשר לפולמוס הפילוסופי' כתב הרשב"א דברים כדרבונות נגד הסבורים שמה שאמרו "מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדין וארון אינו מן המדה, אינו מן האפשר", ועליהם אומר הרשב"א: "יסכר פי דוברי שקר, על מי שתולה ארץ על בלימה". הרי שהאמין בהדברים פשוטם כמשמעם (בערגשטיין, עמ' 66).

על כך עניתי כבר בספרי, כי קצפו של הרשב"א יצא על מי שהשווה בין שני הניסים, נס 'מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדין' ונס 'ארון אינו מן המדה', וכרך אותם יחדיו. לגבי נס 'ארון אינו מן המדה' בודאי מודה גם הרשב"א שאין לפרשו כפשוטו, שהרי מדובר בסתירה לוגית, והרשב"א עצמו מסכים, כזכור, כי "זה נמנע גמור מצד עצמו, לא ישוער בו האפשרות". אולם היה מי שכתב כי בדומה לכך, גם נס 'מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדין' אינו כפשוטו, שהרי הוא עומד בניגוד לחוק הכבידה. אך בניגוד לנס 'ארון אינו מן המדה', בנס מ"ם וסמ"ך שבלוחות אין המדובר בבעייתיות לוגית אלא בבעייתיות פיזיקלית גרידא, שהרי מבחינת המחשבה כשלעצמה ניתן בקלות לדמיין אותיות פורחות באויר ומתגברות על הכבידה. העמדתם של ניסים פיזיקליים על אותה רמה יחד עם ניסים לוגיים, ותיאור שניהם כאחד כבלתי-אפשריים מבחינת האל, היתה מאפיין מובהק של האפיקורסות האריסטוטלית בימי הביניים, ואת הכיוון הזה ביקש הרשב"א להוקיע בחריפות. כהוכחה לפירוש זה יש להצביע על כך, שכאשר הרשב"א מגנה את העמדה שהוא מצטט משם ר' לוי, הוא מתייחס רק לנס מ"ם וסמ"ך שבלוחות, ועובר בשתיקה על נס מקום ארון: "יסכר פי דוברי שקר, ומי התולה ארץ על בלי מה, ועל מה אדניה הטבעו / ושמיים על מה נוסעים ויסעו. תלאות יסובבוהו, המעט ממנו הלאות אנשים כי ילאה גם את השם" (מנחת קנאות פ). כמו כן, כשהחרים רשב"א בברצלונה את "המלעיגים על דברי חכמים", גינה בפרט את דברי ר' לוי על מ"ם וסמ"ך שבלוחות, אך לא הזכיר את דבריו על מקום ארון (מנחת קנאות קא); וראה בספרי, עמ' 190 והערה 417.

בערגשטיין קרא כל זאת בספרי, ואת כל מה שיש לו לענות על כך הוא כותב בסוגריים: "[לגבי השוואת שתי הניסים ("מ"ם וסמ"ך שבלוחות" ו"מקום הארון") ועוד דוגמא ומקור בהלכה בענין זה – ראה בהערה]". ומה בהערה? כלום, חוץ מדברי שטות אלו:

יש להעיר ממכתב הגאון הרגצ'ובי המובא ב'רשימות' כ"ק אדמו"ר זי"ע (חוברת קסב) שהביא שתיהם בחדא מחתא, ומדמה נסים אלו להחידוש שביובל: "יובל קדש לה׳, עצם אפקעתא דמלכא, בבא מציעא ק״ט [...] אין הפקעת היובל חלה אלא אם כן היתה המכירה עולמית, ״לצמיתות״. אם אמנם מכר שדהו למשך תקופת זמן מסויימת, לששים שנה למשל, מכירה זמנית היא, וכך אין השדה חוזרת ביובל. אמנם, הרי בסופו של דבר, כל מכירה, גם המוכר שדהו ׳לנצח׳ כביכול, היא מכירה זמנית במהותה, שכן מאחר וסוף סוף יוצאת השדה ביובל, הרי כאילו נמכרה מלכתחילה רק לתקופת השנים הנשארות עד שנת היובל בלבד; ושוב, אם אין המכירה לצמיתות, איך אפוא יוצאת השדה ביובל, שכן הלוא אמרנו — רק מכירה עולמית נפקעת ביובל, מכירה זמנית אינה נפקעת? וחזר הדין... אלא זהו שאמרו רז"ל שענינו של יובל הוא "אפקעתא דמלכא"; דהיינו, הפקעת היובל – פעולה אלוקית היא, והואיל והקב"ה נושא הפכים, שייך גדר כזה שמחד המכירה היא אמנם לצמיתות, ומאידך יוצאת השדה ביובל (בערגשטיין שם, הערה 104).

נו מילא... להתחיל להתעסק איתו ב'נגלה'? הרי הרמב"ם פותח את דיני יובל בקביעה: "ארץ ישראל המתחלקת לשבטים אינה נמכרת לצמיתות, שנאמר: והארץ לא תימכר לצמיתות; ואם מכר לצמיתות, שניהם עוברין בלא תעשה, ואין מעשיהן מועילין אלא תחזור השדה לבעליה ביובל" (הלכות שמיטה ויובל יא, א). הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות אמנם חולק וכותב "שאין אדם חייב להזכיר בשעת ממכרו ולומר: עד היובל אני מוכר, אבל כל הממכרים נעשים בסתם: שדי מכורה לך, ביתי קנויה לך, והיובל מחזיר המכר לבעליו בין בסתם בין במפרש לעולם, כמו שאמרו: יובל אפקעתא דמלכא היא" (השגות על מניין הלאוין, רכז), אבל עקמימות כזו: המכירה מלכתחילה חייבת להיות לצמיתות דווקא, באופן שלפי הרמב"ם עובר בלאו, ורק אז חל היובל מכוח 'נמנע הנמנעות' – לא שמענו מעולם, מלבד בחידושיהם של אנשי חב"ד. טענתו כי "מאחר וסוף סוף יוצאת השדה ביובל, הרי כאילו נמכרה מלכתחילה רק לתקופת השנים הנשארות עד שנת היובל בלבד" – אף היא אינה אלא דברי הבל; המכירה היא גמורה, ונפקא-מינה כגון אם בתוך הזמן ייבטל היובל אם יווצר מצב שאין כל יושביה עליה, מה שאין כן במוכר לשישים שנה שחוזרת אחר הזמן אפילו ייבטל היובל. אבל ככל שלא ישתנה מצב כל יושביה עליה המוכר בסתם ודאי דעתו שתחזור ביובל, ודין יובל שריר וקיים ללא צורך בפיטפוטי 'נמנע הנמנעות' שלהם.

בערגשטיין אינו מרפה מן הרשב"א, אך בינתיים מנסה לנטרל אויב נוסף:

ואף שכתב אחד מהמקובלים ש"אין זה חסרון בחק אלו-ה ית' לומר ח"ו שאינו יכול ונמנע אצלו כי זה הוא מן הנמנעות והנמנעות אינם חסרון בחקו יתעלה ויתברך כי אינם נופלים בגדר הכח והיכולת .. כי השכל מכחיש זה ואין לו ציור אצל השכל ודבר שלא יצוייר אצל השכל הוא מן הנמנעות"  – נעלם ממנו שכבר השיב על כך הרמ"ק ז"ל: "ח"ו רחמנא ליצלן מהאי דעתא שאין נמנע מצדו – שאם כן יגבר עליו הנמנע" (בערגשטיין, עמ' 69).

מיהו אותו "אחד מהמקובלים"? מאחר ואותו מקובל מרשה לעצמו להביע עמדה שאינה לטעמם של החב"דיים, הרי שמוטב אפילו שלא להזכיר את שמו, ורק בהערה מסכים בערגשטיין לגלות כי המדובר בבעל "שפע טל" (בערגשטיין שם, הערה 111), שאת דבריו ראה כמובן בספרי (עמ' 309-308). בשער "שפע טל" כותב המחבר, ר' שבתי שעפטל הורוויץ, אשר חי בדור שלאחר הרמ"ק, כי "רוב דבריו על אדני פז חכמות קדוש ה' הגאון מהר"ם קורדיווארו", ובגוף הספר הוא מכנה את הרמ"ק "מורי ורבי", אבל בערגשטיין מחוצף זה קובע בהינף קולמוס כי "נעלם ממנו שכבר השיב על כך הרמ"ק"! בספרי הבאתי מדברי עוד מקובל בן הדור ההוא שקבע גם הוא כי האל "לא יתואר ביכול על דברים שהם נמנעים"; זהו ר' אברהם אזולאי בעל "חסד לאברהם", אשר כתב בהקדמת פירושו לזוהר כי "כאשר חפץ בי ה' בא לידי ספר פרדס רימונים להאלוהי כמהר"ר משה קורדווירו זלה"ה, והיה לי למשיב נפש ויעירני כאיש אשר יעור משנתו, וטעמתי כי מתוק האור... ואדור נדר לה' לעלות אל ארץ חמדה, להתענג באור יקר אשר חיבר הרב זלה"ה על ספר הזוהר" (ראה בספרי, עמ' 311-309). מכל תלמידי הרמ"ק "נעלמו" דברי הרמ"ק, ורק חב"די מחוצף שאני מסופק אם קרא במשך כל חייו שני דפים רצופים באחד מספרי הרמ"ק או בשום ספר אחר מלבד ה'דא"ח' שלהם, הוא ה'מומחה' לתורת הרמ"ק ולו המילה האחרונה אשר לעמדת הרמ"ק בבעיית הנמנעות.

בערגשטיין זה מאשים אותי ב"פירושים מעוותות ומסולפות בדברי רבותינו נשיאינו מתוך התעלמות ועד להשמטת משפטים עיקריים בדבריהם כדי להוכיח סברתם" (בערגשטיין, עמ' 78, הערה 146; ראה לעיל) – שזה שקר וכזב, כי לא השמטתי כלום; לעומת זאת, בערגשטיין עצמו מקצץ ומעלים מדברי הרמ"ק כשהדבר נוח לו. ראו גם ראו, כיצד חתך לצרכיו את המשפט שהוא מצטט מ'אילימה' לרמ"ק! הרמ"ק כותב:

ועם היות שהחוקרים אמרו שהנמנע אינו גנאי, ח"ו רחמנא ליצלן מהאי דעתא, שאין נמנע מצידו, שא"כ יגבר עליו הנמנע. אמנם ייגרע כוח הנמנע שאינו נפעל ממנו, שהרי הוא פועל יש מאין, כ"ש יש מיש, אמנם ירד הנמנע שאינו יכול לסבול כוח פעולתו (אילימה א, א, יט).

ובערגשטיין? העתיק רק את הרישא והשמיט את כל המשפט השני, המודגש, והנה יצא לו ש"נעלם" מן ה"שפע טל"... "אילימה" לא נדפס בזמן ה"שפע טל", אבל גם מדברי הרמ"ק ב"פרדס רימונים" יכל ר' שעפטל הורוויץ להסיק כי לדעת הרמ"ק נעדר האל יכולת לגבי הנמנעות, כפי שהארכתי בספרי (עמ' 308-306). וכעת אסביר את כוונת הרמ"ק בקצרה:

בספרות הפילוסופית של ימי הביניים ישנם שני מהלכים עיקריים כדי להסביר, מדוע העובדה שהאל נעדר-יכולת לגבי עניינים מסויימים, אינה חסרון בשלמותו. הסבר אחד, שמספק למשל רב סעדיה, אופייני לפילוסופים ההולכים בשיטת הכלאם: "כי הוא יכול על כל דבר, וזה אשר שאל עליו איננו כלום, כי הוא הבל, וההבל איננו כלום, וכאילו שאלו: היוכל על לא כלום?" (האמונות והדעות ב, יג). כלומר: אנו אומרים שאלוהים יכול לעשות כל דבר, או לפעול כל פעולה; אולם דבר, או פעולה, שאינם אפשריים מבחינה לוגית, אינם בגדר 'דבר' או 'פעולה' כלל. "משולש מרובע", למשל, הינו צירוף הברות, אותיות ומילים, שלכל אחת מהן משמעות כשלעצמה, אך בהצטרפן יחד אין להן שום מובן, וחיבורן כסיפא למשפט שהרישא שלו "אלוהים יכול לברוא", שקול לחיבור לרישא כזו את הסיפא "ברברברברבר". המהלך הזה מאפשר להבין מי שיאמר כי העובדה שאלוהים אינו יכול להתגבר על הלוגיקה אינה חסרון בשלמותו; אך הוא אינו מאפשר להבין את מי שיאמר כי העובדה שאלוהים אינו יכול לקרוע את ים סוף, למשל, אינה חסרון בשלמותו. מפני שאף שקריעת ים סוף מופרכת מבחינה פיזיקלית, היא אינה מופרכת מבחינה לוגית, ואף אחד אינו יכול לטעון שהצירוף "קריעת ים סוף" הוא חסר משמעות כמו הצירוף "משולש מרובע". משולש מרובע אי אפשר אפילו לדמיין, ואילו את הים נקרע לשניים אפשר לדמיין במחשבה בקלות, גם אם מצב כזה הינו מנוגד לחוקי הטבע הידועים לנו.

אבל, ישנו מהלך נוסף המסביר מדוע העובדה שהאל נעדר-יכולת לגבי עניינים מסויימים, אינה חסרון בשלמותו; זהו המהלך שבוחר הרמב"ם, והוא אופייני לפילוסופים ההולכים בשיטת אריסטו. לפי הרמב"ם, "לנמנע טבע קיים קיום עומד, אינו מפעולת פועל, אי אפשר השתנותו כלל, ומפני זה לא יתואר השם ביכולת עליו" (מו"נ ג, טו). כוונת הרמב"ם היא, כי שלילתו של כל מושג מקבלת מובן רק ביחס למושג עצמו: לא גדול מקבל משמעות רק כשמניחים את מושג הגדול, ואז שוללים אותו; לא שחור מקבל מובן רק מתוך ההנחה הקודמת של שחור, וכן הלאה. כך גם באשר ללא יכול, שיש לו מובן רק ביחס ליכול. כך, לתאר מישהו כחסר בגלל שהוא אינו יכול משהו, יתכן רק כשמדובר בדבר-מה שהוא אפשרי כשלעצמו, בדבר-מה שמישהו אחר כן יכול; אבל כשמדובר במשהו מופרך כשלעצמו, משהו שאף אחד בעולם לא יכל מעולם ולא יוכל לעולם להגשימו, אין טעם לגנות מישהו על שאינו יכול אותו, שהרי אין כאן כלל 'יכול' ביחס אליו נוכל לקבוע 'לא יכול'. הרמב"ם מביא לעניין זה משל: "לא כל מי שלא יפעל מה שאין בעצמו שיפעלהו ייקרא לואה, שאנחנו לא נאמר על אחד מבני אדם שהוא חלוש להיותו בלתי מניע אלף כיכר" (מו"נ א, עה, הדרך הה'). ההבדל בין המהלך של הרמב"ם למהלך של רב סעדיה הוא, שהמהלך של הרמב"ם מאפשר באופן תיאורטי לשלול מן האל את כל יכולותיו ולהופכו לאימפוטנט מוחלט, ועדיין לא יהיה בכך חסרון בשלמותו, ובניסוחו של הרמב"ם עצמו: "ואילו ביקש להאריך כנף זבוב או לחסר רגל תולעת, לא היה יכול; אמנם אריסטו יאמר שהוא לא ישתדל בזה, ומן השקר עליו שירצה בחילוף זה, ואין זה ממה שיוסיפהו שלמות, אבל אפשר שיהיה חסרון בקצת הבחינות" (מו"נ ב, כב).

הרמ"ק ודאי מסכים, אם כן, כי אין לאל יכולת לגבי הנמנעות הלוגיות, אולם הוא דוחה את הסברו של הרמב"ם לכך כי ככלל "הנמנע אינו גנאי", ומעדיף את המהלך של רב סעדיה לפיו "ייגרע כוח הנמנע שאינו נפעל ממנו [...] ירד הנמנע, שאינו יכול לסבול כוח פעולתו"; והרוצה להתעמק עוד יעיין בספרי (עמ' 303 ואילך).

לאחר שסיים להתעסק עם ה"שפע טל" חוזר בערגשטיין אל הרשב"א ומנסה לאנס אותו להבלי חב"ד (בערגשטיין, עמ' 76-69); לא אאריך בפיטפוטיו שם, והמעיין יבחר. הו... עכשיו הגענו לעיקר. בערגשטיין מפשיל שרוולים וניגש במרץ למגמתו העיקרית במאמרו – קינוח וטישטוש דבריו השערורייתיים של ר' שלום בער שניאורסון, ה'נשיא' החמישי של חב"ד, אשר, תיתי לי, אני הראשון שהעליתי אותם לתודעה הציבורית, לאחר שהעלו עובש במשך למעלה ממאה שנה ב'ספר המאמרים תרמ"ו-תר"ן'. לא מצא לו רש"ב שם עם מי להתעסק אלא עם ר' יוסף אלבו, בעל 'העיקרים', מענקי עמנו לפני שש מאות שנה, וכתב כי אלבו "לא דק" בדבריו "אשר הנמנעות קיימות גם בחיק הבורא". אולם רש"ב, שהחזיק מהדורה מצונזרת של 'העיקרים', לא ידע כי ההקשר של אלבו שם הוא הגנה על היהדות מול הנצרות, ובדבריו המטורפים למעשה ממקם עצמו רש"ב במקום מצויין, לצידם של המומרים והאינקוויזיטורים בדורו של שמד.    

אין צורך לחזור כאן על מה שנתבאר כבר באריכות בספרי. אעתיק כאן את הרקע שכתבתי שם כדי לתאר את אחת התקופות הקשות בתולדות ישראל – העשור השני של המאה הט"ו, כמה שנים לאחר מותו של הפילוסוף והמנהיג ר' חסדאי קרשקש, שהיה למגינם הפיזי והרוחני של יהודי ספרד אחרי פרעות קנ"א. המשומד יהושע הלורקי הצליח אז להביא את האפיפיור בנדיקטוס השלושה-עשר לכפות על כל קהילות ארגון וקטלוניה ויכוח פומבי מולו בעיר טורטוסה.

בינואר 1413 נפתח הויכוח בעיר טורטוסה, ונמשך קרוב לשנתיים. מכל הויכוחים שבכל הדורות, היה ויכוח טורטוסה הטראומטי ביותר עבור היהודים. על רקע פרעות, פוגרומים והסתה של המטיף הדומיניקני ויסנטי פירר ברחבי הארץ, החלה תנועת התנצרות בקהילות השונות, ויחידים ולאחר מכן קבוצות המירו בטורטוסה עצמה, בטענה "ששמעו את טענותיהם הרופפות של רבניהם, ועל כן הם רוצים להמיר את דתם". פחד ואימה נפלו על המתווכחים היהודים הנותרים, כשגם חלק משלוחי הקהילות לויכוח עברו באמצעו אל הצד השני של המתרס, והשתמדו בו במקום. בפנתיאון ההיסטורי היהודי שרדו דמויותיהם של מנהיגי המשלחת היהודית: ר' אסטרוק הלוי, ר' מתתיה היצהרי ור' יוסף אלבו, שהגנו בציפרניהם על כבודה הנרמס עד עפר של היהדות, ולא הסכימו להשח ראש מול הצוררים ולו במעט. המשורר שלמה בונפיד שנכח שם הנציח את הסצינה באחד משיריו:

אֲהָהּ עֵדֶר אֲשֶׁר רוֹעוֹ נְטָשׁוֹ, וְשָׁם דֹב עִם זְאֵב יִטְרוֹף פְּקִידָיו

וְשַׁאֲלוּ נָא לְחַסְדָאי בַּעֲלוֹתוֹ לְכֵס מָרוֹם, לְמִי נָטַשׁ יְלָדָיו!

נְשִיא דוֹרוֹ בְיוֹם מוֹתוֹ הֱמִיתוֹ, וּמֵת חַסְדָאי וְלֹא מֵתוּ חֲסָדָיו

וְהוּא כָבָה, וְלֹא כָבוּ מְאוֹרֵי סְפָרָיו, שָׁמְרוּ רַגְלֵי חֲסִידָיו

בְּנוֹ לֵוִי וְיִצְהָר, גַם יְהוֹסֵף, לְאוֹת תּוֹרַת אֶמֶת נוֹתְרוּ לְעֵדָיו.

בשנים שלאחר הויכוח העלה ר' יוסף אלבו על הכתב את המחשבות שגיבש בימי הויכוח, והנה הן לפנינו, לא התפלספויות תיאורטיות אלא קרעים מן המציאות המדממת, רינתם וזעקתם של השרידים הנואשים בדורו של שמד, המוסרת לנו כיצד תפסו הם בזמן-אמת את מהותה של היהדות מול הצר הקם עליהם. בקרעי היהדות המפרפרים הללו, בגיצים הבוערים מן ההתלקחות האחרונה של להבת יהדות ספרד, הונצח הרעיון של הנמנעות בחוק האל כמאפיין הראשי והמהותי של היהדות מול הנצרות, באופן שלעולם לא יוכל איש למחוק או לטשטש אותו ('מה שאלוהים לא יכול, עמ' 257).

בעיקרים א, כב, כותב אפוא ר' יוסף אלבו "שהנמנעות שני מינים: אם נמנעות קיימות בעצמם שלא יתואר השם ביכולת על חילופן, כמו שהכל יותר גדול מן החלק, או שקוטר המרובע גדול מצלעו [...] ולזה לא יתכן שתבוא האמונה על זה ועל כיוצא בו, כמו שאי אפשר שתבוא הקבלה להאמין בשיתואר השם בשהוא יכול לברוא אחר דומה לו מכל צד". עבור הקורא היהודי בשנות העשרים של המאה הט"ו בספרד היה מובן מאליו למי מכוונים הדיבורים על "שאי אפשר שתבוא הקבלה להאמין בשיתואר השם בשהוא יכול לברוא אחר דומה לו מכל צד", ובהמשך, בעיקרים ג, כה, מפרט המחבר עצמו את הדברים: "הקשה אלי חכם מחכמי הנוצרים [...]  וקודם שאשיב על דבריו אציע הצעה אחת שאין ספק בה אצל כל בעלי שכל [...] אבל מה שאי אפשר לשכל לצייר מציאותו, כהיות הדבר נמצא ובלתי נמצא יחד בבת אחת, או היות הגשם האחד בשני מקומות מתחלפים בעת אחד, והיות המספר האחד בעצמו זוג ונפרד יחד, כל זה וכיוצא בו ממה שאי אפשר לשכל לצייר מציאותו, אי אפשר שתבוא האמונה בו, ולא יתואר האל ביכולת עליו, כמו שלא יתואר האל בשהוא יכול לברוא אחר כמוהו מכל צד" וכו'. רש"ב, אשר לזכותו ניתן לומר רק כאמור כי בהחזיקו את מהדורת 'העיקרים' המצונזרת אף לא ידע למה הוא תוקע את עצמו, מתחיל בצדקנות כי "האמת אינו כמ"ש בעל העיקרים, כי אם בחיק הבורא נמנעו הנמנעות, ר"ל שאין דבר נמנע בחיק הבורא", ואין דעתו מתקררת עד שהוא מסיים: "ומ"ש לקמן בפרק זה כמו שא"א שתבוא הקבלה וכו' לברוא אחד וכו'. שאלה זו שאל אחד מהמשכילים מכ"ק אאזמו"ר זצוקללה"ה, והשיב לו, והלא באמת ארז"ל ע"פ ויקרא לו אל אלקי ישראל, הקב"ה קרא ליעקב אל, והוא בחי' כתר ות"ת, ועניינם מבואר בחסידות בכ"מ. ומי שיבין היטב ע"ד החסידות אלו ב' המדריגות, יראה ויבין בשכלו היטב איך שבעל העיקרים במחילת כבודו הרמה לא דק בדבריו אלו".    

צריך אמנם לשפשף עיניים פעם ופעמיים כדי להאמין, אבל כן, זה מה שהוא כותב: לא זו בלבד שהאל יכול לברוא לעצמו תאום כמוהו, אלא הוא אפילו כבר עשה זאת... כאמור, לא אאריך לאחר שהדברים כתובים כבר בספרי (עמ' 379-375). ולבערגשטיין עבודה קשה. מה יעשה עם זוועה כזו? הוא מנסה כאן, מנסה שם... לאורך חמשה עמודים מתפתל הוא ב'מהלך' אחד, וכשרואה כי אחרי הכל גם את עצמו לא הצליח לשכנע, הוא מעלה בהערה האחרונה במאמרו "עוד ביאור באופן אחר קצת", ושוב מורח ארבעה פיסקאות ושב לאותה הנקודה... "הצעה" שלישית יש לחב"די אלמוני שהגיב באתר 'מקור ראשון' באינטרנט לסקירה שפורסמה שם על ספרי מאת פרופ' נדב שנרב ("מקור ראשון", מוסף 'שבת', ביום שישי, 28 באפריל 2017, עמ' 19-18). חב"די זה פותח אף הוא בדיבורים גבוהה גבוהה: "אך פתחתי הדף, וחיל ורעדה אחזתני. בעמוד זה עצמו, נכתב ההיפך ממש מכל הדברים שנאמרו כאן בשמו", וכו' וכו'. פרופ' שנרב מנסה בזהירות לתהות על הדברים, והחב"די שוצף: "לא הבנת כלל ועיקר. לא מילה ולא חצי מילה", "חטאת והעוית בצורה חמורה מאד", וכן הלאה; עוד חב"דיים מצטרפים לוויכוח, עד שאחד מהם משיל בכעסו את מסכת אהבת-ישראל המתקתקה ומתפרץ לעבר פרופ' שנרב: "עפרא לפומך", ושנרב המבוהל מזדרז להימלט על נפשו...

אמרי אינשי: אבן שזרק טיפש אחד לבור, לא יוכלו להוציא משם גם מאה חכמים. אף במקרה זה לא יושיעו אפילו מאה פירושים מפולפלים ולא יטשטשו במאום את הרושם מדבריו האיומים של רש"ב. מה גם שבמקרה זה את האבן של הטיפש אני רואה, אך לא את החכמים.

אסיים בכמה הערות על דברי בערגשטיין כסדר.

כותב בערגשטיין:

עיקר הטעם לשלילת הגשמות הוא כי התורה שוללת זאת כפי שיוכיחו הכתובים הנתבארים בתורה שבעל פה ונקבעו בי"ג עיקרים שנתקבלו בכל תפוצות ישראל. ולכן יהי' הביאור ב"מקום הארון אינו מן המדה" מה שיהי'  – אין שום אפשריות שיבואו ח"ו לטעות בהגשמה כל שנצמדים ונאמנים לי"ג עיקרי התורה (בערגשטיין, עמ' 78).

בערגשטיין, רבך לא כך כתב! ולהדיא איתא בדבריו:

מכיוון שהוא ית' נמנע הנמנעות – הרי לא שייך לגביו שום הגבלות ח"ו, כולל גם "הגבלות" אלו שמצד י"ג עיקרי הדת (התוועדויות תשמ"ו ב, עמ' 827).

ועיין בספרי (עמ' 390)...

בערגשטיין, עמ' 68, הערה 106: "וכמו ר' יחיאל מפיסא ב'מנחת קנאות'" וכו'. לקח מספרי, עמ' 299-298, והשיב תשובות של הבל; והמעיין יבחר.

בערגשטיין, עמ' 70: "וכן כתב החכם ר' אברהם בדרשי". לא 'אברהם' אלא 'ידעיה'; שם אביו היה 'אברהם'.

בערגשטיין, עמ' 72, הערה 122: "להעיר שבזמנו של כ"ק אדמו"ר הצ"צ טרם נדפס (או נתפרסם) חלק ד' מתשובות הרשב"א, ויתכן שלא ראה תשובה זו (ח"ד סי' רלד)" וכו'. שקרן! ילמדנו בערגשטיין, מה בין 'נדפס' ל'נתפרסם'? אני כתבתי כעין זה בספרי, עמ' 367, כדי ללמד זכות על סבו של ה'צמח צדק', ר' שניאור זלמן מלאדי בעל ה'תניא', שנפטר בשנת תקע"ג: "את תשובת הרשב"א הנדפסת בקובץ הידוע לנו כחלק ד' משו"ת הרשב"א, סי' רל"ד, התשובה בה מצהיר הרשב"א בפירוש "ואצלי שני חלקים בנמנע", וחוזר על עמדת הבדרשי כעל עמדתו שלו, לא הכיר ר' שניאור זלמן, שכן קובץ זה של תשובות הרשב"א נדפס רק קרוב לסוף ימיו, בשנת תקס"ג, בסאלוניקי הרחוקה, ומסתבר, בתנאי הימים ההם, שלא הגיע לידי ר' שניאור זלמן בשעת הרצאת דבריו". זה נכון לגבי הסב, אך לא לגבי הנכד שנפטר בשנת תרכ"ו, ולא היתה כל סיבה שלא יראה ספר שנדפס כבר בתקס"ג.

בערגשטיין, עמ' 74, הערה 129: "ומה שהרשב"א הגדיר קריעת ים סוף כנס הנמנע בטבע (ולא בשכל), אין בזה שום סתירה כלל להאמור. כי בתורה הובאו כמה פרטים בנס דקריעת ים סוף, והנס שאירע לעיני בשר ברובד המציאות הגשמי – שהים נבקע ("נקרע הים") אינו שולל כלל שבפנימיות היתה הנס בענין נעלה יותר" וכו'. מתייחס למה שכתבתי בספרי:

כפי שראינו, במהלך העימותים הגדולים במאה הי"ג בנושא פילוסופיה ויהדות, עלה נושא קריעת ים סוף פעמים רבות, כשהוא משמש דוגמא למגמה האריסטוטלית-אוורואיסטית לראות בסופו של דבר גם את חוקי הפיזיקה כקבועים נצחיים ובלתי-ניתנים לשינוי בידי האל, בעוד השמרנים מתעקשים להבדיל בין הלוגיקה והמתמטיקה הנצחיות, לפיזיקה הנבראת ונשלטת בידי אלוהים, כמו בקריעת ים סוף. אולם ר' שניאור זלמן, המעוניין לגייס לטובתו את המחנה השמרני מן העבר, מסלף את העניין באמצעות טענה חדשה ומוזרה, לפיה נס קריעת ים סוף היה מנוגד לא רק לפיזיקה אלא גם ללוגיקה, שכן הנס לא היה בשינוי כרונולוגי גרידא במצב הצבירה של החומר, אלא ביצירת מציאות של חומר אחד בשני מצבי צבירה שונים באופן סימולטני, "כי אם הוא ים אינו יבשה וכו', אבל שיהיה ים ויבשה בנושא א' זהו מהנמנע". מפליא, כי הרשב"א בזמנו הדגיש אותה נקודה עצמה מן הצד ההפוך, כשהתייחס להבדל בין נמנע לוגי לנמנע פיזיקלי: "ואצלי שני חלקים בנמנע... והשני, לא מצד עצמו אלא מצידנו וממניעת החכמה מצד הנמנע בטבע, שלא מצינו סלע מוציא מים, והים יקרע לשעה וישוב לשעה". אולם כפי שנראה מיד, אנשי חב"ד אינם מניחים לציטוטים לבלבל אותם, גם כשמדובר בדברי הרשב"א עצמם... (מה שאלוהים לא יכול, עמ' 366-365).

ומה מתרץ בערגשטיין? שבתורה הובא הנס "שאירע לעיני בשר ברובד המציאות הגשמי", וזה "אינו שולל כלל שבפנימיות היתה הנס בענין נעלה יותר"... 'פנימיות' זו איני יודע, ואיני מעוניין לדעת, מה טיבה. בטקסט התנ"כי מדובר על נס פיזיקלי; בא אחד וממציא שהיה שם "בפנימיות" (?) גם נס לוגי, ואני מחוייב להאמין לו...  

בערגשטיין, עמ' 75: "התשובה, לענ"ד, נמצאת בדברי הרה"ג ר' הלל מפאריטש בספר 'פלח הרמון'" וכו'. אני מצאתי ראשון את דברי ר' הלל, וכתבתי עליהם בספרי: "התייחסות זו הינה הבלחה יחידה ובודדת מכל ספרות חב"ד של כנות בנושא, וגם ממנה קיימת בדורות חב"ד שלאחר מכן התעלמות מוחלטת [...] ר' הלל מפאריטש ידע אפוא את האמת. הרשב"א הדמיוני סביבו נשפך כה הרבה מלל בשלושה דורות חב"דיים, לא היה ולא נברא, ואפילו משל לא היה. אדרבה, ידע ר' הלל, מדברי הרשב"א נראה שהוא דווקא מסכים לעמדה הפילוסופית בעניין" וכו' ('מה שאלוהים לא יכול', עמ' 374-373).

בערגשטיין, עמ' 76: "באותה מדה שלגבי דברי הרמב"ם בספרו "מורה נבוכים" נאמר ש"דברים אלו כתב הרמב"ם כדי להניח את דעתם של "הנבוכים", שעדיין אינם ראויים לקלוט ולהבין את אמיתות הענין בטהרתו", "כדי שקושיותיהם לא יפריעו ויבלבלו אותם מלימוד התורה, ובמשך הזמן יגיעו להבנת אמיתית הענין"  – הנה כך נאמר גם לגבי דברי הרשב"א בתשובה זו" וכו'; ולמה שכתב על 'מורה הנבוכים' להרמב"ם מציין בהערה לדברי רבו (תורת מנחם תשמ"ג (ג, ע' 1571).

התירוצים כי הרמב"ם כתב "כדי להניח את דעתם של "הנבוכים", שעדיין אינם ראויים לקלוט ולהבין את אמיתות הענין" וכו', הם פיטפוטים חרדיים ישנים. מכיוון שהרמב"ם אינו בחיים ואין מי שיכחיש אותם, בכל מקום שהטקסט הכתוב של הרמב"ם אינו מתאים להם הם טוענים שהרמב"ם לא באמת התכווין למה שכתב, וכך תופרים להם רמב"ם דמיוני שיתאים לאמונותיהם העכשוויות. בנקודה זו יש אמנם לציין למען ההגינות, כי בכך חוטאים לא רק החרדים להך גיסא אלא גם האפיקורסים לאידך גיסא; באקדמיה נחשב אופנתי להיפך, לתאר את הרמב"ם כאריסטוטלי מוחלט וכופר בסתר בתורה מן השמיים במובנה המסורתי, וכל אמירה אורתודוקסית של הרמב"ם פוטרים בסגנון שכבר התחיל בו ר' משה הנרבוני במאה הי"ג: "בזה הטעה הרב ז"ל; לא שנחשוב שטעה, גם לא כיוון להטעות, אבל כוונתו באלה המאמרות ההתראות והראות הספקות כדי שיתירם המשכיל" (פירוש למו"נ ב, יט). מכיוון שדברים כאלו אין להם סוף לשני הכיוונים, הדרך הראויה לדעתי היא זו של פרופ' יצחק טברסקי ודומיו, ולפיה מקבלים את דברי הרמב"ם בכל מקום כמשמעם ומניחים כי הרמב"ם האמין והתכווין ברצינות לכל מה שכתב. ל'סיבה החמישית' ו'הסיבה השביעית' שבהקדמת מורה הנבוכים אין להיזקק לטעמי אלא בלית-ברירה, וגם כשמזדקקים להן יש לזכור כי כל פירוש המסתמך על כך שהרמב"ם כתב דבר-מה ולא התכווין לו באמת, לעולם לא יהיה יותר מספקולציה.

בערגשטיין, עמ' 79: "היסוד האמור שייך גם לקביעת יסודות בעניני קבלה, שההלכה נקבעת במיוחד על ידי אלה אשר בידם מסורה של ההבנה האמיתית בדברי הזוהר והאריז"ל [...] ודוגמא לדבר מענין מחלוקת המקובלים לגבי הצמצום, שההלכה בזה נקבעה דוקא (על ידי ו)לפי אלה שבידם מסורה אמיתית בפירוש הדברים".

ככה, בערגשטיין?! ומנין לי שה'מסורה', ה'מסורה' ה'אמיתית', אצלכם היא דווקא?

לפני כמה שנים, כאשר עסקתי בנושא השיעורים, מצאתי פנינה נפלאה דווקא מאת אחד משלכם, ענק, רבי אברהם חיים נאה, זכרונו לברכה, אשר לפני כשבעים שנה ניהל בנושא פולמוס מר ועוקצני נגד קנייבסקי הזקן, ה'מרן' של הליטאים מבני-ברק. פלאי-פלאים, כותב שם רבי אברהם חיים נאה בלעג: "והוא מכריע מי מהאחרונים ז"ל הם רשכבה"ג, ומי לא"! ומציין בהערה לדברי קנייבסקי איפשהו ב'שיעורין דאורייתא' (שיעורי ציון, ירושלים תש"ט, עמ' ג). לקנייבסקי וועדה לקבוע "מי מהאחרונים ז"ל הם רשכבה"ג ומי לא", ואצלכם וועדה לקבוע למי "מסורה של ההבנה האמיתית בדברי הזוהר והאריז"ל"... זה נבלה וזה טריפה, תועבת ה' גם שניהם.

בערגשטיין, עמ' 79-78, הערה 146:

ומכאן תשובה להטעות שאפשר להיווצר אצל המתעקשים לכפור ב"כל-יכול" ו"נמנע הנמנעות", שכאילו המאמינים בהקב"ה כ"כל-יכול" ו"נמנע הנמנעות" שייכים לכת המגשימים ח"ו [...] דוגמא לכך: בלקו"ש (טו, ע' 85 בלה"ק) דן כ"ק אדמו"ר זי"ע בזו השאלה: "בתחילת הלימוד של 'בן חמש למקרא' מלמדים אותו את הפסוקים המדברים על הקדוש ברוך הוא בביטויים כגון 'היד הגדולה' 'היד החזקה', כפשוטם. ככל שיסבירו ויפשיטו לילד את הכוונה בביטויים אלו, עדיין יתאר לעצמו שמדובר ביד גשמית, אלא שהיא גדולה וחזקה הרבה יותר מהיד שהוא רואה אצל מלמדו, למשל." ועל כך שואל רבינו: "לכאורה זוהי סתירה לעיקרי האמונה שאין לו גוף ולא דמות גוף וכיצד דורשת התורה שילמדו ילד או קטן בידיעה פסוקים וביטויים שמוכרחים ללמדם כפשוטם?" והולך ומסביר בטוב טעם איך שהידיעה המצומצמת של הילד והבנתו יש בו גרעין האמת שהקב"ה מופשט מגשמיות – עיי"ש. על רקע זה מעיר רבינו (הערה 33) שאין הילד – בגלל הבנתו השגוי' בהקב"ה – בגדר "מין" כיון ש"זהו במי שיודע ומבין למעלה מזה כו', משא"כ בתינוק". וממשיך רבינו, שכמו שאין הילד נכנס בגדר "מין" בגלל הבנה מוטעית כזו, כך אלו שסברו – מתוך עיונם במקראות ואגדות – שהקב"ה הוא בעל גוף ח"ו, אינם בגדר מין, כי לא ידעו ולא הבינו (כטענת הראב"ד*). וממשיך רבינו בהסבר סברת המגשימים (שאף שהגשמה הוא נגד עיקרי האמונה, הרי), שמכיון שהקב"ה הוא כל יכול ונמנע הנמנעות טעו בעיונם כנ"ל וסברו שהוא בעל גוף. כוונת רבינו ברורה: הטעם שאין הילד "מין" ח"ו הוא מכיון שאינו מסוגל להבין בשכלו ולתפוס ענינים מופשטים כמציאותו של הקב"ה המופשטת מכל גשם, ולכן פשוט שאין להגדירו כ"מין" בגלל הגבלה טבעית זו. ועד"ז אלו שטעו ושגו בעיונם בתורה ובאגדה [...].

כל דבריו אלו מכוונים כנגד מה שכתבתי בספרי:

פעם אחרת, נטפל ר' מנחם מנדל להשגת הראב"ד הידועה על דברי הרמב"ם בהלכות תשובה, הקובע כי מגשים האל הוא מכלל המינים, ואין לו חלק לעולם הבא. הראב"ד משתולל מכעס: "ולמה קרא לזה 'מין'?! וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה, לפי מה שראו במקראות ויותר ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות". ה'כסף משנה' מזדעזע: "ויש לתמוה על פה קדוש, איך יקרא לאומרים שהוא גוף ובעל תמונה גדולים וטובים ממנו?" והנה, לר' מנחם מנדל יש "תירוץ": "י"ל דדברי הראב"ד... היינו דאף שהוא מצד עצמו אינו גוף ובעל תמונה, אפשר שיתלבש בגוף וכו' כיוון שהוא כל יכול ונמנע הנמנעות". אפשר לקבוע בוודאות, כי דברים אלו הינם חסרי תקדים בכל ספרות ישראל, וכמותם נשמעו בעבר רק מפי המסיונרים הנוצרים, כפי שהעיד ר' יהודה אריה מודנה: "וכאשר נכחיש זאת ההאמנה, ר"ל שלא נאמין שהאל הגדול הגבור והנורא יעשה עצמו אנוש... ישאלונו משפטי צדק ויאמרו: התאמינו שהוא ית' היה יכול לעשות זאת, או לא? אם נשיב – היה יכול, יאמרו: למה יקשה עליכם א"כ להאמין שעשאו? ואם נשיב – לא היה יכול, עלינו ישאגו ככפירים כולם ובקולם, באומרם: כופרים אתם ביכולת האל ית'!..." (מה שאלוהים לא יכול, עמ' 386-385).

ראשית, בפה מלא ובתענוג עצום אני מודה שאני אכן מן 'המתעקשים לכפור' בשטות 'נמנע הנמנעות', וכל הכופר בעבודה-זרה נקרא יהודי (מגילה יג, א)!

לגופם של דברים, לא הועיל כלום בהתנצלותו בעד רבו, שכן ר' מנחם מנדל מרחיק כאן הרבה מעבר לעמדתו של הראב"ד. הראב"ד מודה כי העמדה שהאל הינו בעל-גוף הינה עמדה מופרכת ופסולה מכל וכל, ואין לה שום הצדקה בעולם; הראב"ד אינו מנסה כלל להגן על העמדה השפלה הזו לכשעצמה אלא רק על הטועים המחזיקים בה, וטוען כי אין לדונם בחומרה שכזו, שכן הם נכשלו בכך "לפי מה שראו במקראות, ויותר ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות". גם לסנגוריה זו התנגד הרמב"ם בחריפות, ואף ענה לראב"ד בפירוש (מבלי להזכיר את שמו) במורה-הנבוכים: "ואם יעלה על דעתך שמאמין ההגשמה יש לו התנצלות בעבור שגדל עליה, או לסכלותו וקוצר השגתו – כן ראוי שתאמין בעובדי עבודה-זרה, שהוא לא יעבוד אלא לסכלות, או מפני שגדל על זה מנהג אבותיו בידיו! ואם תאמר שפשטי הכתובים ישליכום בזה הספק – כן תדע שעובד עבודה-זרה אמנם הביאוהו לעבודתה דמיונים וציורים חסרים! אין התנצלות אם כן למי שלא יקבל מן המאמתים המעיינים, אם יהיה מקצר מן העיון" (מו"נ א, לו). ואפילו בעולם הישיבות הליטאי, מקום שטחי, רדוד וילדותי לגמרי בכל הנוגע לפילוסופיה ותיאולוגיה, יודעים לחזור על מה שענה הגאון ר' חיים מבריסק לראב"ד, כי "א נעבעך אפיקורס איז אויך אן אפיקורס".  

אבל רבך, בערגשטיין, מרחיק הרבה מעבר לדברי הראב"ד. הוא אינו עוסק בסנגוריה על האנשים המחזיקים בעמדה האומללה כי האל הינו בעל-גוף, אלא מגלה הבנה לעמדה זו עצמה, ומראה לה פנים שוחקות בטענה כי אף "שהוא מצד עצמו אינו גוף ובעל תמונה, אפשר שיתלבש בגוף וכו' כיוון שהוא כל יכול ונמנע הנמנעות". העובדה שלמעשה הוא מקבל, לדבריך, את עמדת הרמב"ם כי הבורא אינו בעל-גוף (או משום-מה לא בחר להתלבש בגוף), אינה משנה כאן דבר, ובניסוח שמוסר ר' יהודה אריה מודנה, כפי שהבאתי: "אם נשיב – היה יכול, יאמרו: למה יקשה עליכם א"כ להאמין שעשאו?", או כפי שהסברתי זאת אני בספרי באמצעות הבדיחה הישנה על הגברת אשר למה היא מוכנה כבר ברור, ונותרה רק השאלה לגבי המחיר. יתר על כן: כאשר מחברים את דברי רבך אלו עם דבריו במקום אחר על כי "עצמות – וואס ער איז כל יכול און נמנע הנמנעות – האט זיך כביכול אנגעטאהן אין א גוף גשמי ונראה לעיני בשר", כאמור, הרי מתגבר מאד החשד כי למרות הצהרותיו, למעשה הוא דווקא מזדהה לגמרי עם עמדתם של אותם 'גדולים וטובים ממנו' שהביא הראב"ד.

הבאת, בערגשטיין, מדברי רבך, "שאין הילד – בגלל הבנתו השגוי' בהקב"ה – בגדר "מין" כיון ש"זהו במי שיודע ומבין למעלה מזה כו', משא"כ בתינוק"". והרי שוב, הרמב"ם חושב להיפך!

אמנם הרחקת ההגשמה והסרת הדימוי וההפעלויות מהשם הוא עניין שראוי לבארו לכל אדם כפי מה שהוא, למוסרו בקבלה לקטנים ולנשים ולחסרי השכל, כמו שיימסר להם שהוא אחד ושהוא קדמון ושלא יעבוד זולתו; כי אין ייחוד כי אם בהסרת הגשמות [...] וכשיקבלו זה ויוגדלו עליו, ויתבלבלו בכתבי ספרי הנביאים - יבואר להם עניינם ויפרשו להם ראשון ראשון [...] עד שתהיה אמיתת האמונה באחדות השם ובהאמין ספרי הנביאים אמונה שלמה בידם. ומי שיקצר שכלו להבין פירושי הפסוקים [...] ייאמר לו שזה הפסוק פירושו מובן לחכמים, אבל אתה הוי יודע שהשי"ת אינו גוף, ולא יתפעל [...] ושדבר הנבואה אמת ויש לו פירוש, ויעמדו עמו על זה השיעור. ואין צריך שתתיישב דעת אדם על אמונת הגשמה או על אמונת משיג ממשיגי הגשמים, כמו שאין צריך שתתיישב על אמונת היעדר האלוה או השיתוף אליו, או עבודת זולתו (מו"נ א, לה).

שמעת מה הרמב"ם אומר לך? הרמב"ם אומר, כי כשם שבודאי תזדעזע בכל גופך אם תשמע את בנך הקטן בא ואומר לך שאין אלוהים, או שישנן שתי אלוהויות, כך עליך להזדעזע אם אתה שומע מבנך שהאל הוא בעל גוף! ואין לעניין זה כל הבדל בין מבוגרים לילדים – "הוא עניין שראוי לבארו לכל אדם כפי מה שהוא, למוסרו בקבלה לקטנים ולנשים ולחסרי השכל"! ולא כמו שמחייך לו רבך בסלחנות: "כיצד דורשת התורה שילמדו ילד או קטן בידיעה פסוקים וביטויים שמוכרחים ללמדם כפשוטם?" "שאין הילד נכנס בגדר "מין" בגלל הבנה מוטעית כזו"...

ומה שהקשה רבך: "ככל שיסבירו ויפשיטו לילד את הכוונה בביטויים אלו, עדיין יתאר לעצמו שמדובר ביד גשמית, אלא שהיא גדולה וחזקה הרבה יותר מהיד שהוא רואה אצל מלמדו, למשל" – טעות בידו. ילדים אינם כה טיפשים, ובהינתן האווירה המתאימה הם מבינים גם דברים מופשטים, ואפילו מבלי שיסבירו להם בפירוש. ומדי כותבי זאת, נזכרתי במשהו שכתב לי לפני כחצי שנה פרופ' דוד ברגר – כן, פרופ' ברגר, נפש נקי וצדיק, העושה מזה שנים עבודת-קודש בגילוי ערוותכם והודעת סורחנכם, קבל עם ועולם. וכה כתב לי רבי דוד ברגר, בלשון אנגלית:

On a personal note:  Many years ago, I mentioned the issue of the rock that God cannot lift as well as the square whose diagonal is equal to one of its sides to one of my children. I was proud of him when he responded by providing an additional example of whether or not God could make himself forget something.

והשבתי לו, כי גם לי קרה כדבר הזה; בתי מירב היתה בת ארבע והצטערה על דג אהוב שמת באקווריום שלנו. ניסיתי לנחם אותה ואמרתי לה: "אף אחד אינו חי לעולם; את מכירה מישהו שחי לעולם?!" מירב ענתה לי: "כן, אני מכירה מישהו שחי לעולם". "מי?" – שאלתי בסקרנות. מירב: "השם". ואני מעולם לא דיברתי איתה על נצחיות האל, או על תיאולוגיה בכלל!

אתה הראית לדעת, כי ילדים ואפילו קטנים עשויים להבין גם עניינים דקים, אם קיימת סביבם האטמוספירה המתאימה, ובחושיהם הילדותיים הם קולטים כי הדבר חשוב לאב. אבל אם האב הוא שמלמד על "עצמות – וואס ער איז כל יכול און נמנע הנמנעות – האט זיך כביכול אנגעטאהן אין א גוף גשמי ונראה לעיני בשר", "דאף שהוא מצד עצמו אינו גוף ובעל תמונה, אפשר שיתלבש בגוף וכו' כיוון שהוא כל יכול ונמנע הנמנעות", וכיוצא – מה יעשה הבן ולא יחטא, ולא ייטמטמו מוחו וליבו כבר מקטנותו?

והשי"ת יצילנו מהם ומהמונם.

 

ישראל נתנאל רובין

מרכז הרמב"ם ללימודים מתקדמים

אוניברסיטת המבורג, גרמניה