האם יכול אלוהי החסידים להתאבד?

הרצאה שנייה מבין שתי הרצאות שנשאתי ביום רביעי השבוע  בקונגרס האחד-עשר של האיחוד האירופי למדעי היהדות בקראקוב, פולין. ההרצאה משרטטת את הטיעון העיקרי של ספרי "מה שאלוהים לא יכול" (ירושלים 2016), תוך חידודן של כמה נקודות בעקבות הדיונים השונים שהשתתפתי בהם מאז פירסום הספר.

ההרצאה נישאה באנגלית ובשפה זו הועלתה לדף שלי באתר 'אקדמיה', כאן:

 https://uni-hamburg.academia.edu/ISRAELNETANELRUBIN 

הרצאה זו גם הוסרטה והועלתה לערוץ שלי ב'יוטיוב', כאן:

https://www.youtube.com/watch?v=u0cNrrpDduw&t=1110s

 במקור כתבתי גם הרצאה זו בעברית, ואני מפרסם כאן את נוסחה העברי:

ישראל נתנאל רובין

מרכז הרמב"ם ללימודים מתקדמים, אוניברסיטת המבורג

הקונגרס האחד-עשר של האיחוד האירופי למדעי היהדות

18 ביולי 2018, קראקוב

האם יכול אלוהי החסידים להתאבד?

הרצאה זו מבוססת על ספרי מה שאלוהים לא יכול, אשר יצא לאור בשנת תשע"ו, והוא עצמו מבוסס על הדיסרטציה שלי שהוגשה לסינט של האוניברסיטה העברית שלוש שנים קודם לכן. כאן אנסה למסור בקווים כלליים את טיעונו המרכזי של ספרי, תוך התייחסות נרחבת ל"מושג היהודי על גופו של אלוהים" שעסק בו קודמי, או מוטב: "המושג היהודי המסורתי בדבר אי-גופניותו של אלוהים, והתפיסות הזרות שחדרו ליהדות בהקשר זה בהשפעת הקבלה והחסידות".

המושג היסודי שאני מתחיל בו את הדיון הוא האומניפוטנטיות האלוהית. אין ספק כי מבחינת הדתות המונותיאיסטיות אומניפוטנטיות היא תכונת יסוד של אלוהים, כפי שעולה מן התנ"ך במקומות רבים: "לא יפלא ממך כל דבר" (ירמיהו לב, יז), "כל אשר חפץ ה' עשה" (תהילים קלה, ו), ו"ידעתי כי כל תוכל ולא יבצר ממך מזימה" (איוב מב, ב). השאלה היא אמנם אם האומניפוטנטיות של האל היא מוחלטת, או שגם לה קיימים גבולות? האם יכול אלוהים לברוא ריבוע שאלכסונו שווה לצלעו? האם יוכל ליצור משולש שזוויותיו תסתכמנה ביותר ממאה-ושמונים מעלות? האם יוכל לברוא מספר שהינו זוגי ואי-זוגי כאחד? האם יוכל לפעול שפעם אחת, שתיים ועוד שתיים יהיו חמש, ולא ארבע? האם יכול אלוהים לשנות את העבר? האם יכול אלוהים לברוא אלוהים אחר כמוהו? האם יכול אלוהים לאבד את עצמו?

מכל משפחת הפרדוקסים האפיקורסיים המשעשעים הללו, זכה משום-מה לפירסום דווקא זה בעניין יכולתו של אלוהים לברוא אבן שאינו יכול להרימה. אולם לכל המשפחה ישנו אב אחד, והוא השאלה העקרונית, האם כל-יכולתו של אלוהים, שמשמעותה המקורית הינה עליונותו ביחס לחוקי הפיזיקה, מתפשטת גם לעולם הלוגיקה והמתמטיקה. עד לסוף המאה הט"ז התקיים בנושא זה קונצנזוס בין כל הפילוסופים והתיאולוגים היהודים, כי גם אלוהים אינו מסוגל לגבור על חוקי הלוגיקה. הראשון שביטא רעיון זה בבהירות היה רב סעדיה (942-882) בהאמונות והדעות:

ותשבחנו ותהללנו בשכל וביושר, לא בגוזמא ובשקר... ולא תשבחנו בשהוא ישים החמשה יותר מן העשרה שלא יוסיף בהם, ולא שיכניס העולם בחלל הטבעת שלא ייצר זה וירחיב זה, ולא שישיב אתמול החולף, כי כל זה הבל. ואפשר שישאלונו קצת הכופרים על כל אלה, ונשיב כי הוא יכול על כל דבר, וזה אשר שאל עליו איננו כלום, כי הוא הבל, וההבל איננו כלום, וכאילו שאלו: היוכל על לא כלום? אך על זה שאלו באמת (האמונות והדעות ב, יג).

עד סוף ימי הביניים שבו ונזקקו לנושא רובם ככולם של הפילוסופים היהודים, ובראשם הרמב"ם, וכאמור, היו כולם מאוחדים בדעה כי האומניפוטנטיות האלוהית אינה כוללת נמנעות לוגיות. לתשומת-לב מיוחדת זכתה קבוצת הנמנעות שאני מכנה בספרי נמנעות תיאולוגיות. הנמנעות התיאולוגיות הינן קבוצה חלקית של הנמנעות הלוגיות: כל נמנע תיאולוגי הוא גם נמנע לוגי, אך לא בהכרח להיפך – לא כל נמנע לוגי הוא נמנע תיאולוגי. מתוך רשימת הנמנעות התיאולוגיות הנידונות בספרות הפילוסופית היהודית, בולטים במיוחד שלושה נמנעות כאלו:    

א. אלוהים אינו יכול לאבד את עצמו;

ב. אלוהים אינו יכול לברוא אלוהים אחר כמוהו;

ג. אלוהים אינו יכול להתגשם בגוף.

הסיבה שכל נמנע תיאולוגי הוא גם נמנע לוגי היא, שהגדרתו של 'אלוהים' כיישות נצחית, יחידה ובלתי-גופנית, מביאה לכך שהמושג של אלוהים המאבד את עצמו, בורא אלוהים אחר כמוהו או מתגשם בגוף – מכיל סתירה פנימית, וככזה פסול מבחינה לוגית. עם זאת, בניגוד לנמנעות לוגיות רגילות שבעייתיותן היא רק פילוסופית, נמנעות תיאולוגיות הן מטבע הדברים בעייתיות גם מבחינה דתית, כך שניתן לצפות כי גם מאמינים הסבורים כי יכולת לפעול ששתיים ועוד שתיים יהיו חמש תהפוך את אלוהיהם לגדול יותר, יסכימו כי נמנע מאלוהים למשל לאבד את עצמו; ישנם דברים שהיכולת לעשותם אינה שלמות אלא חסרון, לא כבוד אלא בזיון. רעיון זה בוטא היטב בידי ר' אליהו דלמדיגו (1493-1458) בבחינת הדת: "שאנחנו בעלי הדת לא נאמר שיתואר השם ביכולת על הסותרים... גם לא נאמר שיתואר ביכולת על עצמו... ואם יימצא אדם מבעלי דתנו, יאמר שלו יכולת על הסותרים בדברים אשר זולתו – לא נקפיד הפעם בזה, כי הדיבור בזה זר" (בחינת הדת (תל-אביב תשמ"ד), עמ' 81). כלומר: המוטיבציה להרחקתן של נמנעות לוגיות גרידא מן האומניפוטנטיות האלוהית הינה מדעית-פילוסופית בלבד, ומשכך אין מניע דתי להתווכח עם הטועה בכך, אולם במקרה של נמנעות תיאולוגיות אין המדובר כבר בסתם טיפשות אלא בכפירה.

לאחר שנותחה מבחינה פילוסופית בידי רב סעדיה והרמב"ם, קיבלה בעיית הנמנעות ברבע האחרון של ימי הביניים ובתחילת הזמן המודרני כיוון חדש, כשהפכה לדגל הראשי של הפולמוס היהודי נגד הנצרות. הפולמוסנים היהודים כמו ר' חסדאי קרשקש, ר' יוסף אלבו, ר' יהודה אריה מודנה, ואחרים, תיארו את הדוגמות הנוצריות בדבר השילוש, האינקרנציה והטרנססובסטנציה, ככאלו שלא זו בלבד שלא היו – אלא גם לא יכלו להיות, בהיותן סותרות את הלוגיקה, בעוד כאמור, גם אלוהים כפוף ללוגיקה. מתוך ספרות הפולמוס הרחבה בנושא, נצטט למשל מדברי ר' יהודה אריה מודנה (1648-1571) במגן וחרב:

וכאשר נכחיש זאת ההאמנה, ר"ל שלא נאמין שהאל הגדול הגיבור והנורא יעשה עצמו אנוש... ישאלונו משפטי צדק ויאמרו: התאמינו שהוא ית' היה יכול לעשות זאת, או לא? אם נשיב –  היה יכול, יאמרו: למה יקשה עליכם א"כ להאמין שעשאו? ואם נשיב – לא היה יכול, עלינו ישאגו ככפירים כולם ובקולם, באומרם: כופרים אתם ביכולת האל ית'! לכן זאת תהיה תשובתנו אליהם... שלא היה הוא ית' יכול לעשות זה, כי לא לבד הוא למעלה מן השכל, אלא נמנע ומנגד לו. כי ידוע שהשי"ת אינו גשם, שמחויב המציאות, ודבר זה אצלו מן הטענות האמורות הוא כמו שנאמר שלא יוכל לעשות שדבר שעבר לא יהיה עבר, והזוג יהיה נפרד, וזה הוא כמו האומר שהוא חלילה לא יהיה, ויניח מלהיות, כמו כן זה, שאם יגשים לא יהיה אל, ויניח מלהיות מה שהוא עתה (מגן וחרב (ירושלים תש"כ) ג, ב).

הדרמה הראשית שאני מתאר בספרי מה שאלוהים לא יכול היא זו של המהפכה שעברה התיאולוגיה היהודית בהקשר לבעיה זו של הנמנעות. בעקבות השתלטותן של הקבלה, ולאחר מכן החסידות, על הזרם המרכזי של היהדות, חל תהליך שבסופו הפכה האמונה של אתמול למינות של היום, ועמדתם של רב סעדיה והרמב"ם כי גם אלוהים כפוף ללוגיקה הוכרזה כאפיקורסות; הרבנים החרדים בימינו תובעים ממאמיניהם לחשוב כי אלוהים יכול לגבור גם על הלוגיקה ולעשות, למשל, כי שתיים ועוד שתיים יהיו חמש. תהליך זה היה מדורג, ובתחילתו התקיפו המיסטיקנים היהודים את הנמנעות הלוגיות הנייטרליות, ונמנעו מלהתייחס לנמנעות תיאולוגיות. הראשון לערער על הקונצנזוס הרציונליסטי בנושא הנמנעות היה המקובל ר' מנחם עזריה מפאנו (1620-1548). בספרו עשרה מאמרות, שיצא לאור בוונציה בשנת 1597, תקף הרמ"ע את ר' יוסף אלבו בעל העיקרים על דבריו כי אלוהים אינו יכול לשנות את העבר, או לעשות שהחלק יהיה גדול יותר מן השלם:

אף על פי שיש אל הנמנע טבע קיים אצל השכל האנושי, ולא ידומה ביטול העבר שיהיה מה שהיה כלא היה – מכל מקום אין כל דבר נמנע לאדון הכל... ומצודתו פרושה על ביטול הזמן, כי מלכותו בכל משלה, והוא בעל החפץ המאריך זמן הטבע כרצונו והמציאות לא ישוב בו העדר; ואם רוחו ונשמתו אליו יאסוף במה נחשב הוא הטבע והזמן? בטל העבר מעיקרו, ואין כאן לא מניעה ולא קיום. וככה לא ייבצר ממנו מזימה לגדל החלק שיהיה יותר מהכל... הדרן לכללן שאין למושכלות הראשונות מבוא אצל החפץ הפשוט שהמציא אותן, והן בידו כחומר ביד היוצר. והנבהל להשיב על זה רתוי לו כאילו לא בא לעולם, כי בא להסתכל במה לפנים ומה לאחור (עשרה מאמרות, מאמר חיקור דין, ד, ט ).

במהלך מאתיים השנים האחרונות, ובעיקר מאז עליית החסידות, השתלטה כאמור תפיסתו של הרמ"ע על הזרם המרכזי של היהדות כולו. הצהרות כי האומניפוטנטיות האלוהית כוללת גם את היכולת לעשות "שני הפכים בנושא אחד", שלא כדעת הרציונליסטים, נמצאות מאז המאה הי"ט בכתבי רבנים ותיאולוגים יהודים מכל גווני הקשת היהודית, חסידיים ולא-חסידיים. עם זאת, כאמור, הרחבה זו של כל-יכולתו של אלוהים מוגבלת ככלל לנמנעות לוגיות נייטרליות בלבד, מבלי להתייחס לנמנעות תיאולוגיות. רק בקבוצה אחת, חב"ד, העזו לפרוץ את הגבולות לחלוטין, והספרות החב"דית של הדורות האחרונים קוראת תיגר מפורש על שתיים מתוך שלוש הנמנעות התיאולוגיות שהזכרנו: הטענה כי אלוהים אינו יכול לברוא אלוהים אחר כמוהו, ואינו יכול להתגשם בגוף. במפתיע או שלא במפתיע, אלו הן גם שתי הנמנעות הלוגיות שלטענת הפולמוסנים היהודים בימי הביניים, כאמור, סותרות את הדו­ֹגמות הראשיות של הנצרות.

נגד הטענה כי אלוהים אינו יכול לברוא אלוהים אחר כמוהו התקומם מנהיג הדור החמישי של חב"ד, ר' שלום בער שניאורסון (1860-1920), שהתייחס לדברי ר' יוסף אלבו בספר העיקרים, "שאי אפשר שתבוא הקבלה להאמין בשיתואר השם בשהוא יכול לברוא אחר דומה לו מכל צד" (העיקרים א, כב). ההקשר של אלבו שם הוא פולמוס נגד אמונת השילוש הנוצרית, דבר שכנראה לא היה ידוע לשלום בער שניאורסון שהחזיק במהדורה מצונזרת של העיקרים. מכל מקום, שלום בער שניאורסון טוען בביטחון כי "הלא באמת אמרו רז"ל על פסוק "ויקרא לו אל אלקי ישראל" –  הקב"ה קרא ליעקב אל... ומי שיבין היטב על דרך החסידות אלו שתי המדרגות, יראה ויבין בשכלו היטב איך שבעל העיקרים במחילת כבודו הרמה לא דק בדבריו אלו" (שלום בער שניאורסון, ספר המאמרים תרמ"ו-תר"ן (ניו יורק תשס"ז), עמ' רעד).

על הטענה כי אלוהים אינו יכול להתגשם בגוף קרא תיגר המנהיג החב"די בן זמננו, ר' מנחם מנדל שניאורסון (1994-1902). מנחם מנדל שניאורסון עסק בנושא בכמה הזדמנויות. במקרה אחד דן בוויכוח הידוע בין הרמב"ם לראב"ד אשר לקביעתו של הרמב"ם כי מגשים האל הוא בכלל המינים (ספר המדע, הלכות תשובה, ג, ז, ובהשגות שם). הראב"ד משתולל מכעס: "ולמה קרא לזה 'מין'?! וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה, לפי מה שראו במקראות ויותר ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות", ואילו הכסף משנה מזדעזע: "ויש לתמוה על פה קדוש, איך יקרא לאומרים שהוא גוף ובעל תמונה 'גדולים וטובים ממנו'?" אולם מנחם מנדל שניאורסון טוען:

י"ל דדברי הראב"ד... היינו דאף שהוא מצד עצמו אינו גוף ובעל תמונה, אפשר שיתלבש בגוף וכו' כיוון שהוא כל יכול ונמנע הנמנעות (ליקוטי שיחות טו, עמ' 85 הערה 33).  

הטרמינולוגיה 'נמנע הנמנעות' היא המינוח הקבוע של מאמיני חב"ד לעמדתם כי בניגוד לתפיסת הרציונליסטים היהודים, האומניפוטנטיות האלוהית כוללת גם נמנעות לוגיות. יש להדגיש, כי מנחם מנדל שניאורסון מרחיק כאן הרבה מעבר לדברי הראב"ד. בדברי הראב"ד אין גילוי כלשהו של הבנה ביחס לתפיסה התיאולוגית עצמה המגשימה את האל, אלא רק סלחנות כלפי הטועים בכך, ואילו מנחם מנדל שניאורסון מביע אהדה לעצם הרעיון בדבר אלוהים גופני, באמצעות הטיעון כי האומניפוטנטיות האלוהית הטוטאלית מחייבת כי אלוהים לפחות יוכל להתלבש בגוף אם ירצה בכך.

במקרה אחר הרחיק מנחם מנדל שניאורסון עוד יותר וטען כי לא זו בלבד שאלוהים יכול להתגשם בגוף אלא שהוא אף עשה זאת בפועל. מנחם מנדל שניאורסון אף ידע להצביע על גוף ספציפי שאלוהים "התלבש" בו, ולמרבה ההפתעה היה זה גופו של לא אחר מחמיו המנוח, יוסף יצחק שניאורסון. את הפלא הזה, לדעת מנחם מנדל שניאורסון, חולל אלוהים באמצעות כוח 'נמנע הנמנעות' שבידיו, היינו הכוח לגבור גם על חסמי הלוגיקה. דברי מנחם מנדל שניאורסון אלו הופיעו בשנת 1951 בפרסום חב"די רשמי שהוצהר כמוגה על ידו, אולם בעקבות שערוריה ציבורית שקמה שבו אנשי חב"ד בפרסומים חוזרים וצינזרו אותם, כך שאת הטקסט המקורי ניתן למצוא כיום רק בספריות:

באמת איז אויף דעם רבי'ן ניט שייך צו פרעגן קיין קושיות... ווארעם עס איז דאך ידוע אז דער עניין פון רביים איז א הכנה צו ביאת המשיח, וואס דאן וועט זיין ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר דווקא. ד.ה. אז עס וועט זיך אנזעהן (וראו) אלוקות מיט דעם עין הגשמי. און די הכנה צו דעם איז וואס עצמות – וואס ער איז כל יכול און נמנע הנמנעות – האט זיך כביכול אנגעטאהן אין א גוף גשמי ונראה לעיני בשר. און פלעגט ענטפערן יעדן איינעם פנים אל פנים... און מצד דעם עניין פון נמנע הנמנעות איז ניט שייך קיין קושיות כלל (שיחות בהוצאת ועד להפצת חסידות, חוברת א (ניו יורק תשי"א), ש"פ שמיני מבה"ח אייר ה'שי"ת עמ' 18; מס' 002174432 בקטלוג הספריה הלאומית בירושלים. תרגום לעברית: "באמת על הרבי לא שייך להקשות שום קושיות... שהרי ידוע כי עניינם של הרביים הוא הכנה לביאת המשיח, אז יהיה "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר" דווקא. זאת אומרת, שתֵּרָאֶה (וראו) אלוקות בעין הגשמית. וההכנה לזה היא מה ש'עַצְמוּת' [=הכינוי החב"די לאלוהים כשלעצמו, היינו במצבו העליון, לפני 'התלבשותו' בספירות. י.נ.ר] – שהוא כל-יכול ונמנע הנמנעות – התלבש כביכול בגוף גשמי ונראה לעיני בשר. והיה עונה לכל אחד פנים אל פנים... ומצד העניין של נמנע הנמנעות לא שייכות שום קושיות כלל").

שתיים מתוך שלוש הנמנעות התיאולוגיות הקלאסיות שדחו הפילוסופים היהודים של ימי הביניים אומצו אפוא בידי מאמיני חב"ד, ונותר רק לתהות מתי יבוא תורו של הנמנע השלישי ויקום מי שיטען כי האומניפוטנטיות הטוטאלית של אלוהים כוללת גם את יכולתו לאבד את עצמו וכך לחדול מלהיות אומניפוטנט, ולמעשה לחדול מלהיות בכלל. לעומת זאת, רב סעדיה, הרמב"ם, ויתר הרציונליסטים היהודים, האמינו כי  דווקא כדי לתאר את אלוהים כבעל יכולת, יש להתחיל בכך שישנם דברים שהוא אינו יכול. דווקא אי-היכולת הזו היא המבססת את כל היכולות האחרות המיוחסות לאלוהים, בעוד אומניפוטנטיות מוחלטת כורתת את הענף עליו היא יושבת. גם האל הכל-יכול מוגבל אם כן בידי הלוגיקה המבדילה בין אמת לשקר, ובהתאמה ללוגיקה זו הוא שברא את האדם כיצור תבוני המבדיל בין אמת לשקר, ונטע בו את הכוח להכיר את תאריו הנצחיים של האל הבורא אותו ובראשם נצחיותו, אחדותו ואי-גופניותו.