בשיטוט מקרי באינטרנט השבוע מצאתי שבשנת 2018 פרסם הרבעון הצרפתי Revue des études juives סקירה על ספרי 'מה שאלוהים לא יכול'. שבע שנים עברו ולא ידעתי על הפרסום.😮
הרבעון Revue des études juives, מעבר להיותו כתב-עת אקדמי מכובד, הוא אולי כתב העת הוותיק ביותר כיום במדעי היהדות. הוא יוצא ברציפות, פעם בשלושה חודשים, כבר 145 שנה (!). הגליון הראשון יצא בשנת 1880, והשנה יצאו כבר שתי חוברות מתוך כרך 184.
הסקירה על 'מה שאלוהים לא יכול' נכתבה בידי דויד למלר, פרופ' למחשבת ישראל בסורבון.
אני מביא כאן תרגום של הסקירה לעברית ותגובה לביקורתו של למלר.
את המקור הצרפתי אפשר למצוא כאן:
https://www.persee.fr/doc/rjuiv_0484-8616_2018_num_177_3_7031_t1_0487_0000_2
בתמונה: פרופ' דויד למלר.
* * *
דויד למלר
ישראל נתנאל רובין. מה שאלוהים לא יכול: בעיית כפיפותו של אלוהים לחוקי הלוגיקה והמתמטיקה בפילוסופיה והתיאולוגיה היהודית. ירושלים, ראובן מס, 2016
Revue des études juives, tome 177, n°3-4, juillet-décembre 2018. pp. 487-488.
בנוגע להגבלת כוחו של אלוהים מגן המחבר על שלוש תזות הממוקמות בשלושה מישורים שונים.
מן ההיבט התיאולוגי או הפילוסופי, הוא תומך בתזה שלפיה כל-יכולתו של האל מוגבלת. אלוהים כפוף לחוקי הלוגיקה הקלאסית (אי-הסתירה והשלישי הנמנע), שעליהם נשענת גם המתמטיקה.
מן ההיבט ההיסטורי, הוא סבור שהתזה שלפיה אלוהים יכול לשנות רק את חוקי הטבע – אך לא את חוקי הלוגיקה – היתה מוסכמת ביהדות מן מקורותיה הקדומים ביותר ועד למאה השש-עשרה, אז הקיץ הקץ על הרציונליזם היהודי של ימי הביניים. עם ניצחונה של הקבלה ועליית החסידות, התרחש מפנה רדיקלי שאִפשר לרעיון של כל-יכולת בלתי מוגבלת – לרבות שינוי חוקי הלוגיקה – לחדור אל תוך היהדות.
מן ההיבט הדתי, הוא מתעמת עם תומכי הרעיון של כל-יכולת מוחלטת שכזו, בטענה שהיא נשענת על תפיסה ילדותית של האלוהות כפועלת מתוך רצון קפריזי, ולפיכך זהו רעיון שאינו מסוגל לבסס אידיאל מוסרי. לדעתו, תפיסה זו אינה תואמת את העמדה היהודית, זו של המקורות המקראיים והרבניים.
הספר שואף לסיכום כרונולוגי ממצה של הדיון בשאלה לאורך ההיסטוריה של המחשבה היהודית. לאחר שביסס את הקונצנזוס היהודי בדבר הגבלת כוחו של אלוהים, הוא פונה לרגע המכריע בהיסטוריה של הבעיה: הפולמוסים היהודיים-נוצריים של ימי הביניים. בהקשר זה, אחת האסטרטגיות המרכזיות שנקטו הפולמוסאים היהודים היתה רדוקציה של הדוֹגמות הנוצריות של השילוש וההתלבשות בבשר לאבסורדים לוגיים, בעוד היהדות מוצגת כדת השוללת כל אמונה בלתי-רציונלית. החלק השלישי, המוקדש לקבלה ולחסידות, שואף להראות כי התפתחות האמונה בכל-יכולת בלתי מוגבלת של אלוהים היא תוצאת השפעתה של הנצרות. לפני הסיכום, מוקדש חלק להצגת השלכותיה של הסוגיה באמצעות סקירה מהירה של השאלה בפילוסופיה הכללית המודרנית.
מגוון המקורות בהם נעשה שימוש הוא מרשים. הספר נשען על הפילוסופיה היהודית של ימי הביניים, הספרות הפולמוסית, הקבלה והחסידות. אך מגמותיו השונות של הספר שזורות זו בזו בכל שלב, וכך מיטשטשת מטרתו. כדי להדגיש את הבעיה נעסוק כאן רק בהנחות ההיסטוריות של הספר.
כדי לטעון שהתזה היהודית היא שאלוהים כפוף לחוקי הלוגיקה, חייב המחבר להשליך על הספרות המקראית והרבנית באופן רטרוספקטיבי בעיות זרות לה. העובדה שהניסים המקראיים מוגבלים כולם לשינויים במציאות הפיזית אין בה ללמדנו שהמקרא ומחבריו שללו את האפשרות שאלוהים יוכל לגבור על חוקי הלוגיקה. בפשטות, סוגיה זו לא היתה חלק מעולם המושגים שלהם.
אשר לספרות הרבנית, המחבר, השואף לזהות בה את בעייתו, אינו מתמודד באופן סימפטומטי עם מה שמייחד את ה"לוגיקה" של חז"ל – הערעור על חוק אי-הסתירה בתלמוד הבבלי (דבר והיפוכו יכולים להיות "דברי אלוהים חיים" – עירובין יג ע"ב, גיטין ו ע"ב).
תפיסת כפיפותו של אלוהים לחוקי הלוגיקה כתזה היהודית הקבועה, באופן המדיר את אלו שבתוך היהדות המחזיקים בדעה ההפוכה – נראית בעייתית. המחבר אינו נראה כמי שמבחין בכך שהמהלך ההיסטורי שהוא מתאר, מזמין דווקא לראות תזה זו בעיקר כתולדה של הפולמוס עם הנצרות.
תגובה
לא נכון מה שכתב למלר שהספר טוען כי התפתחות האמונה באומניפוטנטיות בלתי מוגבלת של אלוהים היא תוצאת השפעתה של הנצרות. לא כתבתי כזה דבר. המוטיבציה לבטל את הגבלת יכולתו של אלוהים לגבור על הלוגיקה הגיעה מן הקבלה, אשר ביקשה להשתחרר מן הכבלים הרציונליים בהם כבלה את אלוהים הפילוסופיה היהודית. התוצאה אכן היתה אימוץ תפיסה שיוחסה בספרות הפולמוס היהודית לנצרות, אך כפי שכתבתי בספר, התיאולוגים הנוצרים עצמם ברובם מתעקשים כי אלוהים כן כפוף ללוגיקה. היו פדאיסטים נוצרים כמו טרטוליאנוס ופטר דמיאן, אבל הם תמיד היו במיעוט, ואפילו אצל טרטוליאנוס ופטר דמיאן לא ברור אם אכן התכוונו להכחשת כפיפותו של אלוהים ללוגיקה במובנה הפילוסופי המדויק, כמו אצל דקארט. אי אפשר אפוא לדבר בעניין זה על השפעה של הנצרות, אלא לכל היותר על השפעה של הדמות שציירו לנצרות מתנגדיה היהודים בספרי הפולמוס שלהם – והשפעה כזו היא ודאי מופרכת לחלוטין. וכי למה יתחילו פתאום היהודים להזדהות עם הדמות שציירה לדת האויבת ספרות הויכוח היהודית בדורות הקודמים? אדרבה, המהפך בקונצנזוס היהודי חל לאחר שתמה תקופת הויכוחים וזה כבר חדלו לעיין ברוב ספרי הפולמוס. הקבלה והחסידות באיבתן לרציונליזם היהודי דחפו לשחרורו של אלוהים מכבלי הלוגיקה, וממרחק השנים נשתכח כי בעבר יוחסה עמדה כזו דווקא לנצרות השנואה.
אשר לטענת למלר כי אני משליך על המקרא והתלמוד רטרוספקטיבית עניינים שלא היו חלק מעולם המושגים שלהם, הרי הדגשתי בספרי כי "הבחנה מפורשת כזו בין יכולת האל לשנות את הלוגיקה והמתמטיקה ליכולתו לשנות את הפיזיקה, או תיאוריה פילוסופית מנומקת בדבר מגבלות האומניפוטנטיות האלוהית, אינה נמצאת בתנ"ך או בספרות חז"ל. למען האמת, גם אין לצפות שתימצא; פילוסופיה וחשיבה פילוסופית מסודרת לא היו הצד החזק של אבותינו" (עמ' 14). עם זאת, אפשר שתהיה לאדם עמדה בשאלה מסויימת, גם אם המושגים הקשורים לה אינם מוגדרים אצלו באופן מדויק. אם היו שואלים את ישעיהו או ירמיהו אם אלוהים מסוגל לגבור על הלוגיקה הם מן הסתם לא היו מסוגלים לענות, שכן לא ידעו מהי לוגיקה. אבל אם היו שואלים אותם אם חובה להאמין כי אלוהים יכול לעשות ששתיים ועוד שתיים יהיו חמש, אני מניח שהיו עונים כי אין חובה להאמין בכך. בקשר לכך הערתי כי הניסים שבתנ"ך הם תמיד פיזיקליים ולא לוגיים. לא זו בלבד אלא שכפי שהראיתי בספרי, ירמיהו וחבקוק אומרים בפירוש שיש דברים שאלוהים אינו יכול לעשותם: "ולא יוכל ה' עוד לשאת מפני רוע מעלליכם"; "והביט אל עמל לא תוכל". הקֶשר בין נמנעות מוסריות לנמנעות לוגיות הוא אמנם מורכב מבחינה פילוסופית ואדם הנעדר הכשרה פילוסופית לא בהכרח יבין אותו בקלות, אבל סוף סוף נראה מכאן כי בעיני ירמיהו וחבקוק האמירה שיש דברים שאלוהים אינו יכול לעשותם לא נחשבה חירוף וגידוף. ירמיהו עצמו אמנם הצהיר בפאתוס "לא יפלא ממך כל דבר", אך מדבריו עצמו במקום אחר נראה כי "כל דבר" לאו דווקא, שכן את רוע מעלליהם של היהודים בכל זאת "לא יוכל ה' עוד לשאת". לכן לדעתי אנו בהחלט יכולים לראות את הרציונליזם היהודי של ימי הביניים בשאלת היקף האומניפוטנטיות האלוהית כמקובע היטב במקורות הראשוניים של היהדות, התנ"ך וספרות חז"ל.
ראייתו של למלר את המאמר התלמודי המפורסם בעניין מחלוקות בין החכמים כי "אלו ואלו דברי אלוהים חיים" כהכחשה של חוק אי-הסתירה, הינה שיבוש נפוץ. הייתי מציע ללמלר לעיין בהסברו של רש"י לנושא של "אלו ואלו דברי אלוהים חיים", כפי שהוא מופיע בפירוש רש"י למסכת כתובות, דף נז ע"א ד"ה הא קמ"ל:
דהיכא דאשכחן אמוראי דפליגי אהדדי [...] וחדא מן לישנא מיפלגי תרי אמוראי אליבא דחד, כגון רב דימי ורבין [...] שבקינן ההיא לישנא [...] דכי פליגי תרי אליבא דחד, מר אמר: הכי אמר פלוני, ומר אמר: הכי אמר פלוני – חד מינייהו משקר. אבל כי פליגי תרי אמוראי בדין או באיסור והיתר, כל חד אמר: הכי מיסתבר טעמא – אין כאן שקר; כל חד וחד סברא דידיה קאמר. מר יהיב טעמא להיתירא, ומר יהיב טעמא לאיסורא; מר מדמי מילתא למילתא הכי, ומר מדמי ליה בעניינא אחרינא – ואיכא למימר: אלו ואלו דברי אלהים חיים הם! זימנין דשייך האי טעמא וזימנין דשייך האי טעמא, שהטעם מתהפך לפי שינוי הדברים בשינוי מועט.
לפי רש"י, בניגוד להבנתם של עמי הארץ, "אלו ואלו דברי אלוהים חיים" אינו מערער על חוק אי-הסתירה. "אלו ואלו דברי אלוהים חיים" אינו מאפשר מחלוקת במציאות, היינו מצב בו שני אמוראים, רב דימי ורבין, ימסרו בשם רבם, ר' יוחנן, אמירות הפוכות, ושתי המסירות תהיינה אמיתיות. במקרה כזה, לפי רש"י, חד וחלק – "חד מינייהו משקר". חוק אי-הסתירה שריר וקיים, והוא מקובל על התלמוד ועל רש"י בדיוק כפי שניסח אותו אריסטו. האמירה "אלו ואלו דברי אלוהים חיים" מאפשרת רק מחלוקת רעיונית, מפני שבמקרה כזה הסברות אינן סותרות זו את זו באופן המדויק בו מגדירה הלוגיקה סתירה, "X וגם לא-X". מחלוקת רעיונית משמעה תפיסות עולם שונות, שכל אחת מהן תובעת לנהוג באופן אחר. במחלוקת כזו יכול להיות יסוד אמיתי בכל אחת מן הסברות, וגם אם נפסקה הלכה כאחת מהן יתכן שבמקרה של שינוי בנסיבות יש לנהוג דווקא לפי הדעה האחרת.
בסיום דבריו מציע למלר כי תפיסת הרציונליסטים היהודים את אלוהים ככפוף לחוקי הלוגיקה היתה תולדה של הפולמוס עם הנצרות. אלו דברי הבל, שהרי הראשונים לקבוע שאלוהים כפוף ללוגיקה היו רב סעדיה גאון והרמב"ם, אשר חיו שניהם בין מוסלמים וכמעט ולא נזקקו לפולמוס עם הנוצרים. להיפך, הפולמוסנים היהודים שבמאה הי"ג התחילו להשתמש בכפיפות ללוגיקה כמאפיינת את האל היהודי, הם שהתבססו על החומרים שמצאו אצל הרמב"ם. למלר טוען כי הדרת "אלו שבתוך היהדות" הסבורים כי אלוהים אינו כפוף ללוגיקה, היא בעייתית. בנקודה זו אחזור לדברי ר' אליהו דלמדיגו, בן המאה הט"ו, שהבאתי בספר. אינני מדיר מן היהדות אנשים המתעקשים כי אלוהים יכול לעשות ששתיים ועוד שתיים יהיו חמש, או לברוא ריבוע שאלכסונו גדול מצלעו. אנשים כאלו הם סתם טיפשים, חסידים שוטים, אבל בהתעקשותם הילדותית הם אינם חוטאים חטא דתי כלשהי. אין עבירה להיות טיפש, שאילו היתה עבירה כזו מסופקני אם היה אפשר למצוא בגן-עדן יראי שמיים אפילו במספר המספיק למניין מצומצם לצורך תפילה בציבור. אך אני בהחלט מדיר אנשים הטוענים כי מאחר שאלוהים הוא כל-יכול הוא יכול לברוא גם אלוהים אחר כמוהו, כפי שטען לפני כמאה וחמישים שנה שלום בער שניאורסון, או אנשים הטוענים כי מאחר ואלוהים הוא כל-יכול ו"נמנע הנמנעות" הרי שבהכרח הוא יכול גם להתלבש בגוף, כפי שטען בימינו הרבי מלובביץ', מנחם מנדל שניאורסון. אנשים כאלו אינם "בתוך היהדות". הם מזמן נפלטו ממנה, כשם שנפלטו ממנה בשעתו הנוצרים שהציקו לאבותינו אלפי שנים, כתיאורו של ר' יהודה אריה מודנה:
וכאשר נכחיש זאת ההאמנה, רצוני לומר: שלא נאמין שהאל הגדול הגיבור והנורא יעשה עצמו אנוש, לא כולו ולא שום צד ממנו, ישאלונו משפטי צדק ויאמרו: התאמינו שהוא יתברך היה יכול לעשות זאת, או לא? אם נשיב: היה יכול, יאמרו: למה יקשה עליכם אם כן להאמין שעשאו? ואם נשיב: לא היה יכול, עלינו ישאגו ככפירים כולם בקולם, באומרם: כופרים אתם ביכולת האל יתברך!
והשי"ת יצילנו מהם ומהמונם.
ירושלים, תמוז תשפ"ה
תגובות
הוסף רשומת תגובה